כאילו הזמן קפא מלכת: לכולם יש דעה שיפוטית על הכדורגל הישראלי

"איזו פתיחה מסחררת היתה זו! במהירות הבזק עלתה הנבחרת הארץ ישראלית קדימה, שחקני סקוטלנד נאלצו להתחרות בכל כוחם במהירות העצומה של השחקנים הארץ-ישראלים, במירוץ אל הכדור המתגלגל". אלפי ילדים צעירים קראו את ספרו של אבנר כרמלי 'הספורטאים הצעירים' על השחקנים 'הארים' הנועזים של נבחרת ישראל הבלתי מנוצחת. אלא מאי, לאמתו של דבר לא היו דברים מעולם.

בשיח על הכדורגל הישראלי עולה מידי פעם השאלה ביחס לרמתו בעבר הרחוק, בעבר הקרוב ובהווה: מתי היה טוב יותר? לשחקנים ולאוהדים הוותיקים יש יתרון אבסולוטי: הם היו שם, הם צפו במשחקים ולכן רק הם יכולים להשוות ולשפוט באופן 'אובייקטיבי' בין אז לבין היום. לשחקנים ולאוהדים הצעירים אין פרספקטיבה היסטורית, מה שהם יודעים זה מה שיש ומה ששמעו או קראו. דבר אחד בולט מהשיח הזה על רמתו של הכדורגל: לכולם יש דעה שיפוטית. יש מי שפוסקים כי בעבר היה כדורגל טוב יותר ויש מי שפוסקים כי היום הכדורגל טוב יותר. בדרך כלל אין נמנעים. 

כדורגל ישראלי | צילום: ראובן שוורץ

הבעיה היא שהשיח המשווה באשר לרמתו של הכדורגל הישראלי לוקה בשני דברים: הראשון, נוסטלגיה. הסתמכות על זיכרון מסונן, התרפקות על עבר מדומיין לפחות בחלקו; השני, הערכת-מדידת 'רמת כדורגל'. כאן מעורבים שני מדדים, מדד כמותני המתייחס למספר שערים, ניצחונות ליגה, גביע ותוצאות משחקים בין לאומיים ועוד, ומדד איכותני, הנשען על האסתטיקה של המשחק המכונה א-פריורי, 'המשחק היפה'. המדד האיכותני נסמך על שני מקורות: מומחים (שחקני עבר, עיתונאים, פרשנים) וקהל האוהדים. אפשרי בהחלט כי יווצר פער בין שני המדדים; גם משחק המסתיים בלא שערים עשוי להרשים את קהל האוהדים.

נניח את המדד האיכותני בצד, ונפנה רק למדד כמותני. לצורך העניין נסקרו כל משחקי הליגה הבכירה החל מחידושה בשנת 1949/9 ועד לעונת 2019-2020, שנקטעה באיבה, ונבחנו שלושה דברים: ממוצע שערים לעונה, שיעור ניצחונות של מועדונים ישראלים במשחקים בינלאומיים ושיעור ניצחונות של נבחרת ישראל. תקופת הכדורגל מאז ועד להיום הופרדה לשלוש תת-תקופות: שני עשורים ראשונים, תקופת הביניים, והתקופה שראשיתה בשנות התשעים והמשכה עד להיום. לחלוקה הזו יש תוקף היסטורי הנעוץ במה שקרה לחברה הישראלית בכלל, שעברה מהפך הדרגתי ממצב שבו הפוליטיקה הייתה דומיננטית למצב שבו דומיננטית הכלכלה. וכך עלה ברשת.

ממוצע שערים: בתקופה הראשונה של הליגה הישראלית, בעיקר בעשור הראשון, היו פערים גדולים ביכולתן של הקבוצות השונות. כך למשל, בעונת 1949/50 הבקיעה מכבי תל אביב 103 שערים לעומת 18 שערים שהובקעו לשערה, וצברה 43 נקודות (אז, 2 נקודות לניצחון). מכבי נס ציונה ספגה 97 שערים, הבקיעה רק 7 וצברה 0 (!) נקודות. בעונה הבאה אחריה הבקיעה מכבי תל אביב 89 שערים, וצברה 38 נקודות. מכבי ראשון לציון ספגה 100 שערים וצברה 4 נקודות. במשך הזמן חלה הפחתה בפערים שבין הקבוצות בליגה, אבל הפער נשאר: שתי קבוצות מכבי תל אביב והפועל פתח תקוה חלקו ביניהן את אליפות הליגה והפועל תל אביב זכתה באליפות אחת, בעונה 1956/57.

בתקופה השנייה ניתן להניח כי הפער בין הקבוצות, יחסית לזו הקודמת, הצטמצם. באליפות הליגה זכו קבוצות שלא זכו בה בעבר: מכבי נתניה, הפועל באר שבע, הפועל כפר סבא, הכח רמת גן. מספר השערים בטבלאות הליגה אינו מגיע לסך אסטרונומי כבעבר, אבל גם הקבוצות שנמנו על שני המקומות האחרונים בטבלה, הבקיעו מספר שערים נכבד, יחסית כמובן. כך למשל בעונת 1972/3 האלופה, הכח מכבי רמת גן, הבקיעה 41 שערים, והאחרונה בטבלה, הפועל מרמורק, 25 שערים. בעונת 1973/4 האלופה מכבי נתניה הבקיעה 32 שערים (!), ואילו האחרונה בטבלה, מכבי חיפה, הבקיעה 33 שערים (ממוצע השערים במשחק עמד על 1.9 בין 1969 ל-1990).

בתקופה השלישית חל שיפור במספר השערים ביחס לתקופה הקודמת. ניתן ליחס זאת לכמה דברים: שיפור ביכולתם של שחקנים, שימוש בטקטיקה התקפית מצדם של מאמנים, צירופם של שחקנים-חלוצים זרים לליגה הישראלית ושיפור במתקני האמונים והמשחקים. בשורה התחתונה: התקופה הראשונה הייתה הפורייה ביותר מבחינת הפקת שערים.

מפגשי הקבוצות הישראליות עם קבוצות זרות: בתקופה הראשונה, 31% מהמפגשים הסתיימו בניצחון. בתקופה השנייה כמעט ולא נערכו משחקים בין לאומיים של קבוצות ישראליות. בתקופה השלישית, כאשר הכדורגל הישראלי הצטרף לאירופה, 34% מהמשחקים הסתיימו בניצחון. יש לציין כי המשחקים בעשורים הראשונים נערכו במתכונת של ידידות (גם מול קבוצות אירופאיות מהדרג הראשון) בעוד שבתקופה השלישית מדובר בתחרויות במסגרת המשחקים שמארגנת אופ"א.

הישגיה של הנבחרת הלאומית של ישראל בשלוש התקופות הללו (37%, 35%, 36% בהתאם) מצביעים להלכה על כך שמה שהיה הוא מה שישנו. תחילה, מול נבחרות אירופאיות, אחר כך, באזור האסיאני מול נבחרות שהיו שייכות אליו, ומאוחר יותר, בשלהי שנות התשעים, שוב באירופה. פעם אחת, בשנת 1970, השתתפה הנבחרת הלאומית במשחקי גמר המונדיאל. אלמלא סירובה של נבחרתה הלאומית של צפון קוריאה (שהשתתפה במונדיאל 1996) לשחק נגד נבחרתה של ישראל, כפי הנראה ישראל הייתה נשארת בבית.

כפי הנראה הכדורגל הישראלי, למרות השיפור בכל הפרמטרים שלו, דורך במקום. את הירידה בממוצע השערים יש ליחס לתופעה הנובעת משינויים בטקטיקה של המשחק הזה: ירידה בממוצע שערים נרשמה למשל, גם בכדורגל האנגלי. את הישגיהם הבינוניים בלשון המעטה של המועדונים ושל הנבחרת, ניתן ליחס למה שנאמר ב'אליסה בארץ הפלאות: "אם את רוצה להגיע למקום אחר, את צריכה לרוץ לפחות פי שניים ויותר מהר".

הכותב הוא סופר ופרופסור לשעבר במחלקה למדעי התנהגות באוניברסיטת בן גוריון.