אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הפילהרמונית שבה לנגן: “תפקידנו להיות נוכחים" צילום: אוראל כהן

הפילהרמונית שבה לנגן: “תפקידנו להיות נוכחים"

התזמורת הפילהרמונית שבה לנגן השבוע אחרי שלושה חודשי היעדרות, והקהל התייחס להתייצבות המחודשת בהיכל התרבות כאל פקודה. “רוצים שאשב עם מסכה? אז אשב עם מסכה. העיקר לשמוע מוזיקה”, אמרה מי שמנויה לקונצרטים עוד מתקופת המנדט

24.06.2020, 08:12 | מאיה נחום שחל

בימים כתיקונם שעת בין הערביים בכיכר התרבות בתל אביב עמוסה אנשים בדרך להצגה או קונצרט, אבל עתה אחרי שלושה חודשים של אולמות סגורים חזרה השבוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית לנגן באולם הבית שלה, ואל ההתרגשות התלוותה צביטה קטנה בלב. זה התחיל בצהריים כשלנייד הגיעה הודעה לא לשכוח מסכות, והמשיך במראה של ההיכל בן 2,400 המקומות מאכלס בקושי 300 איש עם מסכות.

שעתיים לפני כבר עמדה בכניסה רחל בת ה־93, שזכתה לראות את לאונרד ברנשטיין מנצח על התזמורת בתקופת המנדט. “צריכים לצאת מהקופסה ולהפסיק לפחד. רוצים שאשב עם מסכה? אז אשב עם מסכה. העיקר לשמוע מוזיקה”.

פרופ פרופ' יורם לס בקונצרט התזמורת הפילהרמונית | צילום: אוראל כהן פרופ

הקהל מתחיל להיאסף. בני הזוג שדה מגבעתיים, הוא בן 92 והיא בת 87, מספרים שעברו לא מעט בחייהם אבל שום דבר לא דומה לתקופה זו. “אפילו בזמן מלחמות היו מנגנים קונצרטים בצהריים ולא בערב, אבל לא הפסיקו. הדבר הכי קרוב לעכשיו זה הקונצרט שישבנו עם מסכות אב”כ במלחמת המפרץ”.

את נשף מסכות האב”כ הזה עם אייזיק שטרן על הבמה זוכר גם עו”ד מיוריאל מטלון (71), שותף בכיר במשרד עו”ד גורניצקי ושות’ שהגיע עם אחיו דניאל (67). “אני מתרגש כי היתה תקופה של חסך. התפקיד שלנו זה להיות נוכחים ולהחזיר את התרבות במינון שמתאים למצב, אבל לא להיכנע”. ודניאל אחיו מספר שנכח בקונצרט האחרון שבו נשלח הקהל הביתה והתזמורת ניגנה מול אולם ריק בקונצרט ששודר בפייסבוק.

מי שעוד נכח אז באולם היה פרופ’ יורם לס. “אני כל כך כעסתי באותו ערב ונשבעתי שבקונצרט הראשון שיחזור אבוא, והנה אני. נורא שמטרללים אותנו לשווא. זה עצוב לראות את הריקנות פה מסביב, פשוט לבכות. הפילהרמונית זה בשבילנו בית והרסו לנו את הבית”.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית , צילום: אוראל כהן התזמורת הפילהרמונית הישראלית | צילום: אוראל כהן התזמורת הפילהרמונית הישראלית , צילום: אוראל כהן

מאחורי הקלעים הנגנים מתכוננים למפגש המחודש עם הקהל. ניר ארז (31 טרומבון) מתרגש. “הכי התגעגעתי לאולם, לסאונד של התזמורת, אני חי מזה. אין כמו לנגן עם עוד אנשים”.

מיכל מוסק, המנגנת על קרן יער וחברת הנהלה, אומרת ש“אף אחד לא זוכר תקופה כזו הזויה. אנחנו הראשונים שחזרנו לפעילות וזה מאוד מרגש ומלחיץ, שהכל יעבור חלק, שהקהל לא יפחד להגיע וכמובן שלא יסגרו אותנו שוב. מזל שאנחנו לא צריכים לנגן עם מסכות”

לדברי מזכ”ל התזמורת אבי שושני, “כל הסיטואציה אבסורדית, אך נראה שזו מציאות שנצטרך לחיות איתה הרבה זמן. היענות הקהל היתה מיידית ובקונצרטים הבאים יהיה יותר קהל. עברתי פה את מלחמת יום כיפור והאינתיפאדות, ולא זכורה לי תקופה כזו, אני מאלץ את עצמי לזרום”.

הנגנים על הבמה ישובים ברווחים, מרימים מבט למראה המוזר הנשקף מולם. בשורה הראשונה מתיישבת קלוד ברייטמן, יו”ר חבר הנאמנים של עמותת גדולים מהחיים: “זו התרגשות ענקית להגיע לכאן היום, בלי חשש. עם כל ההבנה, לא היה מקום לסגור את העולם. אנחנו צריכים לבחור בחיים וללכת למקומות שיש בהם התרגשות, תשוקה והנאה. אני מאזינה למוזיקה בבית אבל לראות את הנגנים על הבמה ולשמוע את התו שלא בדיוק במקום, זה כיף גדול”.

דני גילרמן, לשעבר שגריר ישראל באו”ם, היה עם הוריו בקונצרט הפתיחה של ההיכל ב־1956 ומודה שיש חשש אבל נדמה שהגעגוע לתרבות ניצח. “הגעתי כדי ליהנות כי אני נאמן לתזמורת, אבל מעבר לזה אני יו”ר הוועד המנהל של האופרה הישראלית אז גם באתי ללמוד איך עושים את זה נכון”.

הקונצרט מתחיל. המנצח ירון גוטפריד עולה לבמה והתזמורת מתחילה לנגן את שלוש היצירות בהשראת עונת האביב. צריך קצת זמן להתרגל לפורמט החדש ולצליל מחיאות הכפיים הנלהב אך המינורי. אם בסוף מה שחשוב זה האיכות ולא הכמות, את זה יש בשפע לפילהרמונית.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות