מחזקים את מעמד הדיירים

על הנייר, מיזמי התחדשות עירונית הם מודל ווין־ווין קלאסי. הדיירים הוותיקים מקבלים דירה חדשה במקום זו המתפוררת, הקבלן מרוויח דירות חדשות בלי שרכש קרקע יקרה, הרשות המקומית מרעננת את האזורים הישנים והמזדקנים בעיר, והמדינה מתחדשת ללא שהוציאה כסף מכיסה. אלא שהטפטוף האטי של פרויקטים כאלו, אפילו בלב אזורי הביקוש, מלמד על הקושי האמיתי לשכנע את כל הצדדים שהם באותו צד של המתרס. מאסיפה לאסיפה, מקבלן לקבלן ומעורך דין אחד למישנהו, יותר מדי דיירים מרגישים שבעיקר עושים עליהם סיבוב. שטובתם לא באמת מיוצגת בתוך כל הבלגן. זו המשמעות העיקרית של הסכם המדף – זה שפורסם בשנה שעברה לחוזה מומלץ מול קבלן, וזה שיפורסם בקרוב לחוזה מול עורך הדין.

מדובר אמנם בחוזה וולונטרי בלבד, אבל סוף־סוף הדיירים יכירו את המוקשים שבדרך וידעו מה צריך לדרוש ממי שנמצא לכאורה לצדם. וכמו הקבלנים, שזעקו ומחו והודיעו שיפנו לרשות לתחרות וליועמ”ש בדרישה להסיר את אותו הסכם מדף ("המתערב באופן בוטה בחופש העיסוק"), סביר להניח שבקרוב נשמע זעקות מרות גם מצד עורכי הדין, שרבים מהם כבר זיהו את הפוטנציאל בהתחדשות עירונית.

המחאות הללו רק יבהירו עד כמה ההסכם נדרש. העובדה שעורך דין שמייצג דיירים יכול במקביל לייצג את הקבלן, להיות בעל זכויות בקרקע או לייצג גם את השכנים ממול, היא אנומליה שיכולה לחיות ולשגשג רק הודות לחולשת הדיירים. הם צריכים לחשוש, ובצדק, מכך שהבניין שלהם ייפול מחר, והם חייבים להיות בטוחים שהם מיוצגים נאמנה מול הקבלן.

לא רק שמגיע להם לקבל עורך דין שמחויב אליהם ואליהם בלבד, מדובר בשלב התבגרות קריטי בענף ההתחדשות העירונית.