מי שנכנע לויזל, לא יתמודד גם בחוק ההסדרים

בסוף אפריל 2020, כאשר הסגר שהנחיתה מגפת הקורונה היה בשיאו, הראל ויזל, הבעלים והמנכ"ל של רשת פוקס, יחד עם חבריו, פיזרו איומים שללא סיוע של מיליוני שקלים הם לא יחזירו את העובדים מחל"ת ויקפיצו את האבטלה במשק.

"כלכליסט" פנה באותה תקופה לכמה מאקרו־כלכלנים בכירים במשק, שיש להם ניסיון בתפקידים ציבוריים, וביקש מהם לגבש רשימת "עשה ואל תעשה" לקראת ההכרעות סביב הסיוע הממשלתי למגזר העסקי.  

שר האוצר ישראל כץ ומנכ”ל פוקס הראל ויזל. מתנות על חשבון הציבור | צילומים: אלכס קולומויסקי , דימה טליאנסקי

הדעות היו שונות, שכן נבחרו כלכלנים עם תפיסות עולם שלעתים מנוגדות. עם זאת, בנקודה אחת היתה הסכמה רווחת, גורפת ובולטת: סביב המענקים לחברות גדולות במשק. פרופ' מומי דהן מהאוניברסיטה העברית התנגד באופן ברור ונחרץ למתן מענקים כספיים לעסקים או לחברות אלא אם מדובר במקרים קיצוניים. ואם נותנים - אז רק בתמורה למניות.

פרופ' אבי בן בסט, שכיהן כמנכ"ל האוצר, חידד: "רק ברגע שאתה מתנה את הסיוע, מציבים מבחן אמיתי עד כמה החברה צריכה אותו. המדינה לא מצילה אף אחד - זה השכנים שלך שמצילים שכנים אחרים. הרי למדינה אין כסף משלה חוץ מהמסים של כולנו. אז אם השכנים שלך עוזרים לך - תן להם תמורה". בן בסט הזכיר שבמשבר מניות הבנקים הממשלה קיבלה מניות תמורת הסיוע.

דהן הוסיף כי "החשש הגדול ביותר הוא שהממשלה תספק הנשמה מלאכותית לעסקים שאולי איבדו את ההצדקה הכלכלית לקיומם. לממשלה אין דרך לדעת אילו עסקים הם בעלי הצדקה כלכלית ואילו לא, ולכן מוטב שתרחיק את ידה מהחלטה כזו".

דבריו של דהן קיבלו תמיכה דווקא מאחד הכלכלנים הלעומתיים לו, פרופ' עומר מואב, שאמר: "כדי לא להרוג את צד ההיצע (העסקים), הממשלה תתפתה לפצות עסקים - וזו תהיה טעות חמורה כי הממשלה לא תדע את מי לפצות. עזרה כזו רק תזניק את הגירעון ואת החוב וזה בהחלט יכול ליצור עשור אבוד".

1. תרבות החלטורה שוב ניצחה את השיקולים

למרות שהכתובת היתה על הקיר, וה"אל תעשה" המוסכם היחיד היה ידוע - הלחץ עשה את שלו וגם הפעם תרבות החלטורה ניצחה. שר אוצר חדש הגיע, הוא פגש את אבי שמחון, היועץ הכלכלי של ראש הממשלה בנימין נתניהו וסנגורו בכלי התקשורת, וגם את נגיד בנק ישראל אמיר ירון שאיבד את סבלנותו על רקע האיטיות בה ההחלטות התקבלו ובעיקר ביישום הזוחל שלהן בשטח.

התוצאה הסופית לא היתה צריכה להפתיע איש: טעות גדולה בצורה של מענקים לחברות עם מחזור של 20 מיליון שקל, ללא כל מגבלה על התנהלות החברה המקבלת את הסיוע. זאת אחרי שכמה מהדמויות המוכרות בברנז'ה המקצועית - ובראשה הראל ויזל - פיזרו איומים על ראש הממשלה ושר האוצר שהם ישביתו להם את המשק בעיצומה של אחת התקופות הרגישות ביותר מאז קום המדינה.

ברקע, היו הדלפות משיחות זום בין מנכ"ל האוצר (שי באב"ד) עם ויזל עצמו, בה הם מתאמים מסרים. אתה תשחיר את הבנקים ותפרגן לי על התוכניות - הפציר באב"ד בויזל. פקידי האוצר – לפחות המקצועיים שבהם - זיהו מיד את החורים והבינו את הסכנה. אבל נתניהו, שמחון, ירון ובאב"ד רצו מהר, כאן ועכשיו. את הקריטריון החשוב ביותר בתוכנית - השבת עובדים חזרה לשוק - הם השאירו ללא מהות.

כמה ימים אחרי שהתוכנית אושרה, הוחלט לתת מענק - שוב, ללא הטלת מגבלות על המקבלים - גם לאלו שלא פיטרו או הוציאו עובדים לחל"ת. ההתעקשות על אי־התניית הסיוע במגבלות היתה תמוהה גם אז, שכן אפילו בארה"ב של דונלד טראמפ - מעוז הקפיטליזם - הוטלו עוד בתחילת מרץ מגבלות רבות וקשות על כל חברה שתרצה לקחת לגימה מקרן הסיוע בסך 425 מיליארד דולר שהציעו: איסור על רכישות חדשות של מניות (BUYBACKS) כל עוד ההלוואות נשארות בתוקף, הגבלת שכר בכירים לשנתיים, התחייבות החברות לשמור על רמות תעסוקה קיימות ב־13 במרץ 2020 ככל שניתן לפני שההלוואות יוחזרו.

2. עיוות וניוון של תחרות בתנאים לא הוגנים

אין לבוא בטענות לויזל, אלא אך ורק למי שהסכים להתקפל מולו, להתקרנף בפניו, לתת לו את המתנות על חשבון הציבור ואף לא טרח להגביל אותו כמו שנעשה בכל שאר מדינות העולם.

האכזבה הציבורית מובנת: מנהיגים כלכליים בעבר כמו דב לאוטמן, מייסד דלתא, או מנכ"ל ומייסד טבע המיתולוגי אלי הורוביץ, לא היו מתנהגים כמו ויזל. אך כשהמנהיג של מדינת ישראל, השווה בערך ל־50 מיליון שקל, מבקש בעיצומו של המיתון הגדול ביותר במדינה לכנס את ועדות הכנסת כדי שיאשרו לו פטורים ממס הכנסה בטענה שהוא לא גומר את החודש, ותשלום של אותם מסים עלול להפוך אותו לנכה כלכלי - אין מה לצפות מויזל וחבריו.

מי שאשם במצב הנוכחי של המדינה הוא לא ויזל או חבריו - אלא נתניהו וחבריו. לא מן הנמנע כי היוזמה הזו של נתניהו, שמחון וגם שר האוצר לשעבר, משה כחלון - היא "פיצוי" לנזק שהם חוללו לויזל וחבריו כאשר חייבו אותם להתחרות בתנאים לא הוגנים וסירבו במשך חומש שלם לבטל את הפטור מתשלום מכס על מוצרי יבוא עד 75 דולר. כבר חמש שנים שהם מלינים פעם אחר פעם על החרפה הזו, שהיא עיוות וניוון בלתי מוסרי ובלתי צודק.

אך גם הפעם, הפוליטיקה הקטנה מנעה את תיקונו ("אני לא מעלה מסים" שרו יחד נתניהו וכחלון, הרי זה פוגע בקמפיין). לא מן הנמנע כי החלטורה ההיא פוצתה עם החלטורה הנוכחית ואת התוצאות אנו רואים כעת: הכל בשלוף, בלי תכנון, בלי חשיבה ארוכת טווח.

3. חוק ההסדרים לא משקף את המציאות

שר האוצר ישראל כץ היה יכול לתקן. נותרה לו הזדמנות פז: הגשת תקציב מדינה עם חוק ההסדרים. בסוף השבוע הוא התפאר ברפורמות המבניות שהוא מבקש להעביר. זה חוק הסדרים מצוין - אך לשנת 2019. בינואר 2020 נגיף קטן שינה את המציאות לאחת בלתי ידועה והכניס את הכלכלה הגלובלית בכלל ואת הישראלית בפרט למשבר הגדול ביותר מאז קום המדינה.

חוק ההסדרים שהציע כץ הוא אכן מגוון ורחב, אבל הוא לא משקף את המציאות הכל כך קשה בה אנו נמצאים ולא מעז לבצע את השינויים המבניים הכל כך דחופים והנחוצים שהמשק ערג להם. שוב, הממשלה משקפת תרדמת, ניתוק או חוסר הבנה: קצת חקלאות, קצת בנקאות, קצת שינויים בתקינה והפחתת רגולציה (כולם מבורכים) - אך אין חזון ואין מעוף. יש, שוב, פספוס הזדמנות.

במקום לגעת בפנסיות ובשכר במגזר הציבורי, במקום להציע תוכניות להכשרה מקצועית המונית למאות אלפי המובטלים; במקום ליצור מנגנוני סיוע טובים ויעילים למגזר העסקי שיגדילו את הפריון באמת, ולא לחזור לאותם מנגנונים רעועים כמו שויזל ניצל; במקום לנצל את הרגע ואת הריבית הנמוכה להשקעות בחינוך, בעיקר בשכבות החלשות שהכי נפגעו מהקורונה; במקום להביא תוכנית מקיפה לטיפול באי־השוויון שהפך לאיום הכלכלי המרכזי של העולם כולו באמצעות מסים חדשים שיעבירו עושר מהחזקים לחלשים; במקום כל אלה כץ מנער את האבק של אותם ניירות שהצעירים שבהם חוגגים שנתיים והוותיקים - כבר בת מצווה.

יתכן כי ההתרכזות בשוליים נובעת מחוסר זמן, שכן, בסך הכל, הקורונה עלתה לארץ רק לפני חצי שנה, ההרס הוא מאפריל והממשלה היא בת כמה שבועות בודדים. אך ידוע לכולם כי המכנה המשותף הוא אותו אחד: נתניהו. וכמו נתניהו, לוח הזמנים הלאומי־כלכלי משרת את הלוח הפרטי הפוליטי־משפטי שלו.

הוא רוצה תקציב חד־שנתי, שיעבור מהר ובלי הרבה עיכובים על מנת שיוכל להעיף את גנץ - או לשלוח אותו לבית הנשיא, הקמפיין בעיצומו - במרץ־אפריל בשנה הבאה.

אז יהיה כבר חיסון וטיפול לקורונה, החלק הקשה של המשבר יהיה מאחורינו ואלו שייפגעו באופן בלתי הפיך ממנו, יהיו יותר "מורגלים" למציאות הכלכלית הפחות טובה שממתינה לנו מעבר לפינה.