צילום: באדיבות yes
מה היועץ של מקארתי לימד את טראמפ בתחילת דרכו
רוי כהן, משפטן, יועץ של הסנטור מקארתי, ואחת הדמויות השנואות בהיסטוריה של אמריקה, עומד במרכז סרט תיעודי חדש של HBO, המוכיח כי גם שנים רבות אחרי מותו הוא עדיין משפיע על הפוליטיקה בארצות הברית
רוי כהן היה התובע במשפט הריגול הניו־יורקי ששלח את ג’וליוס ואתל רוזנברג לכיסא החשמלי ב־1953, והה היועץ המשפטי שלחש באוזנו של הסנטור ג’וזף מקארתי בימי ציד המכשפות האנטי־קומוניסטי בוושינגטון די.סי, שנידה רבים מתעשיית הקולנוע והטלוויזיה.
קראו עוד בכלכליסט
בעשר השנים הראשונות לקריירה המשפטית שלו, וכשהוא עוד לא בן 30, כהן הפך לאחת הדמויות הכי נודעות לשמצה באמריקה: האיש שמבחינתו הקומוניזם היה גרוע כמו הנאציזם, היה יהודי שנתן יד לרדיפה של יהודים ליברלים, ודמוקרט שהציג עמדות קיצוניות וריאקציונריות שלעתיד יעצבו את פני המפלגה הרפובליקנית. בכל פרק בביוגרפיה שלו כהן פעל תמיד נגד האינטרסים של הקהילות שלהן הוא השתייך, ותמיד למען בעלי ההון והכוח.
כשהוא נפטר מאיידס ב־1986 ונחשפה העובדה שבכל השנים האלה הוא גם היה גיי - בשעה שבחייו המקצועיים והמשפטיים הוא היה חלק מהדיפת כל ניסיון לחוקק חוקים לטובת זכויות להט”בים - סבך הפרדוקסים של הביוגרפיה שלו הפך אותו מצילום על שערי מגזינים לדמות בעלת ממדים שייקספירים - אדם שכולו רוע ורדיפת כוח, עם פנים צרות, עצמות לחיים בולטות שמשוות לו מראה של גולגולת, ועיניים כחולות בהירות שמשדרות מבט קר ורצחני. קשה היה להאמין שאיש כזה באמת היה קיים ושהוא אכן נורא כמו שהוא נשמע ונראה.
ואכן, מי שגדל בשנות השמונים ופספס את ימיו של כהן בעין התקשורת האמריקאית, נחשף לרוי כהן כדמות טראגית ומפלצתית ב”מלאכים באמריקה”, יצירת התיאטרון מגדירת התקופה שכתב טוני קושנר - דמות שמותה מאיידס מוצגת כעונש מהשמים על חיים שבהם הוא הפגין אפס עניין בבני אדם. נייתן ליין גילם אותו על הבמה, אל פצ’ינו גילם אותו במיני־סדרה שביים מייק ניקולס וג’יימס וודס גילם אותו בסרט הטלוויזיה על אודותיו מ־1992.
כעת מגיע הסרט התיעודי “רוי כהן: בריון, פחדן, קורבן”, שעלה ב־HBO וזמין לצפייה ב-yes, HOT וסלקום טי.וי. את הסרט ביימה אייבי מירופול, הנכדה של הרוזנברגים, שכבר ביימה ב־2004 סרט תיעודי על המשפט, ההוצאה להורג וחייהם של אביה ודודה, שני הבנים לבית רוזנברג, שנותרו יתומים ונשלחו לאימוץ. בתור הנכדה, רק מתבקש שהמשפט של אתל וג’וליוס - שהואשמו בהעברת סודות פצצת האטום האמריקאית לידי הרוסים - יהיה המנוע העיקרי שלו, אבל אף שהסיפור הזה - והעובדה שכהן עד יום מותו לא הביע חרטה על ההוצאה להורג - פותח וסוגר את הסרט, הוא לאו דווקא עומד במרכזו.
זהו בסופו של דבר פורטרט של אדם, בעיקר על בסיס קטעי ארכיון, ושיחות חדשות עם עיתונאים שראיינו אותו. מי שלא מכיר את האיש יופתע מהטיפוס הזה שמוגדר על ידי מרואייני הסרט כ”מפחיד כמו דרקולה”, “חסר מצפון” ו”מרושע”. מי שחשב שמירופול תציג צד אחר של כהן - אנושי, פגיע, מעורר הזדהות - התבדה. כנראה שלא היה צד כזה באישיותו.
רק בן אדם אחד יכול לצפות בסרט הזה, לדמוע מהתרגשות ולהגיד שהוא ממש מתגעגע לרוי כהן: דונלד טראמפ. מתברר שכהן היה הראשון שזיהה את הפוטנציאל בטראמפ, שהיה לקוח שלו. הסרט מציג ברמיזה איך טראמפ ביסס את הקריירה שלו כאיש עסקים וכפוליטיקאי באמצעות טקטיקות מרושעות שכהן לימד אותו - תמיד לתקוף, אף פעם לא להודות בטעות, תמיד להציג את יריביך באופן מקטין ומשפיל, ולהציג חזות של הצלחה וניצחון גם כשהמצב גרוע. כהן, מתברר, גם היה זה ששידך בין טראמפ ובין רוג’ר סטון, יועץ התקשורת הנכלולי שעכשיו נמצא בכלא בגלל רמאות בזמן קמפיין הבחירות לנשיאות של טראמפ.
כעורך דין עצמאי כהן היה הפרקליט של המאפיה וייצג את הסנדקים גלנטי, ג’נובסי וסלרנו. הכותרת העיקרית שיוצאת מסרטה של מירופול הוא החיבור המפורש שהיא עושה בין המאפיה ובין טראמפ, בתיווכו של כהן. “כהן לא רק היה עורך הדין של המאפיה”, נאמר בסרט, “הוא היה שותף פעיל בה”. וכך הסרט המפוזר הזה - שלא מצליח להתמקד לא בסיפורו של כהן כתובע של הרוזנברגים; לא בחייו כגיי, שחגג מדי קיץ ברחובות פרובינסטאון, עיר הקיט הלהטבית במסצ’וסטס, אבל פעל ציבורית נגד שוויון זכויות לקהילה; ולא בקשר שלו לטראמפ, כשעוד היה יזם צעיר שחי בצילו של אביו והתנער מכהן כששמע שהוא חולה באיידס - בעיקר מצליח להעביר את הרושם שגם 34 שנה אחרי מותו, רוח הרפאים של כהן עדיין מפעילה את הפוליטיקה האמריקאית, שהפכה צינית, מרושעת וקרת לב, ממש כמוהו.