צילום: HBO באדיבות yes
המיני־סדרה "פרי מייסון": "סוס טרויאני כדי לדבר על נושאים עכשוויים"
פרי מייסון, הסניגור הטלוויזיוני הראשון שהוליד עשרות ממשיכי דרך, שב בסדרה חדשה רוויית אלימות ומין ששוברת את שיאי הרייטינג. האם הפרקליט שתמיד שלף ראיית זהב ימשיך לנצח בכל תחום גם הפעם?
שני דברים עלולים למנוע מהקהל הישראלי לצפות במיני־סדרה "פרי מייסון", ראשית, משום שהפרק הראשון מתחיל לאט, ועל אף צילומי העירום והזוועה שבו, הוא לא מדביק מיידית למסך, ומאחר שזו סדרה של HBO, הפרקים באים רק פעם בשבוע (היום ישודר הפרק השני) והצופים עלולים להתייאש ולשכוח; שנית, כי נדמה שבישראל השם פרי מייסון לא מעלה אצל הצופים העכשוויים את האסוציאציה של גיבור תרבות אמריקאי, עורך הדין הטלוויזיוני הראשון משנות ה־50, שכמעט נהפך לשם גנרי לעורכי דין טלוויזיוניים.
בארה”ב שבה השם הזה מצלצל מוכר, גם למי שלא צפו בסדרה המקורית, אפילו לא בשידורים חוזרים — הסדרה התקבלה בהתלהבות. לפי נתוני הרייטינג, הפרק ששודר בראשון שעבר שם ובשני אצלנו (בהוט, יס וסלקום tv) היה הנצפה ביותר של סדרה כלשהי של HBO בשנתיים האחרונות, עם 1.7 מיליון צפיות.
עוד לפני שנהפך לגיבור טלוויזיוני היה פרי מייסון הדמות הראשית ביותר מ־80 ספרים וסיפורים קצרים שכתב ארל סטנלי גארדנר. בכולם היה סנגור שייצג אנשים במשפט שבו הואשמו ברצח.
הוא היה לגיבור קולנועי ולגיבור סדרת רדיו לפני שהיה לגיבור טלוויזיוני, בגילומו של ריימונד בר (בישראל הכירו את השחקן הזה בתפקידו כשוטר בכיסא גלגלים "איירונסייד", שאפילו זכה לקבלת פנים ממלכתית כשבא לביקור בישראל). אבל אין ספק שסדרת הטלוויזיה בת תשע העונות היא שהפכה את פרי מייסון למה שנקרא "שם מוכר בכל בית".
היה לו תרגיל קבוע: לקראת סוף כל משפט שבו ייצג נאשם ברצח באולם הומה בבית המשפט בלוס אנג'לס, כשהיה נדמה שהוא עומד להפסיד, היה שולף הסנגור החריף ממש ברגע האחרון, למרבה הצער של התובע במשפט, את הראיה המפתיעה והמשכנעת, ולרוב אדם אחר על דוכן העדים היה מודה במעשה שבו הואשם הלקוח שלו. דינמיקת בית המשפט, והאולם עצמו, שימשו מודל לשלל סדרות עורכי דין מצליחות, ונהפכו לז'אנר אהוב בזכותו.
כל 271 מפרקי הסדרה "פרי מייסון" שודרו בשחור-לבן (למעט פרק אחד בצבע) ברשת סי.בי.אס בין 1957־1966. רבים מפרקיה מבוססים על ספריו של גארדנר (שהגיח להופעת אורח אחת ויחידה בסדרה, בפרק האחרון שלה, בתור שופט). היא היתה הסדרה הראשונה שכל פרקיה היו באורך שעה, וכבר מתחילתה זכתה לפופולריות רבה וגם להערכה. ריימונד בר זכה בשני פרסי אמי כשחקן הטוב וברברה הייל קיבלה אמי על דמותה של דלה סטריט, יד ימינו של מייסון. בעקבות ההצלחה של הסדרה נעשו 30 סרטים כהמשך שלה, שבר שיחק כמעט בכולם.
“קראתי את כל הספרים שלו או כמעט את כולם”, מספר עו"ד אביגדור פלדמן, גם הוא סנגור במקצועו. “הם יצאו בעברית בגרסת כיס בהוצאת מזרחי”.
בתחילת הסדרה הוא שתיין כבד עם פוסט־טראומה ממלחמת העולם הראשונה. כשפוגשים אותו, הוא אדם שבור שעובד כבלש פרטי, ולרשותו רק מצלמת קודאק קטנה והוא מקושש פרוטה לפרוטה כדי לשרוד. הפריצה המקצועית מזדמנת לו כשהוא מתחיל לעבוד כבלש על מקרה של חטיפת תינוק בן שנה, ששמו צ'ארלי דודסון: מקרה שמטלטל את כל המדינה על ילד שנעלם והוריו קשורים לקהילה דתית שבראשה עומדת סיסטר אליס, דמות דתית סוחפת עבור רבים.
"פרי מייסון שייך לז'אנר הבלש ההארד בוילד האמריקאי, כלומר הקשוח, עם העבר האפל. החידוש פה זה שהוא נהיה לעורך דין — לפני כן המעבר הזה לא התקיים בספרות", אומר הסופר דרור משעני, חוקר ומחבר ספרי המתח "תיק חשאי", "שלוש" ואחרים. "קראתי רק ספר אחד שלו, ובתוך התת־זרם הזה של הבלשים, חיבבתי סופרים וסופרות אחרים".
האירועים המתוארים הם אמנם מתחילת שנות ה־30 של המאה ה־20, אבל "פרי מייסון, 2020" היא לגמרי בת זמננו בתכנים שלה. היא יוצאת מנקודת הנחה שאנשים דיברו, התנהגו וחשקו ממש כמו היום, גם אם אלה היו ימים שמרניים יותר. בהמשך שלה יש ייצוג למיניות שונה, דיון על אלימות משטרתית ועיסוק בענייני גזע. יוצרי הסדרה רון פיצג'רלד ורולין ג'ונס אמרו בפודקאסט של "ההוליווד ריפורטר" שהסדרה היא "סוס טרויאני כדי לדבר על נושאים עכשוויים". מאחר שפרי מייסון, לדבריהם, "מייצג את הרעיון שמערכת המשפט צריכה להיות הוגנת וצודקת".
עוד דבר שיש בסדרה הזאת שאין במקורית זה צוות שחקנים אהוב, מוכר ונהדר. ראשית, מתיו ריס בתפקיד פרי. ריס החליף את רוברט דאוני ג'וניור, "איירון מן" מהסרטים, שהיה אמור לגלם את פרי אבל היה עסוק בלהיות גיבור־על, ונותר רק כמפיק הסדרה. בעשור האחרון ריס הוכיח את עצמו בכמה תפקידי מפתח כשחקן מעולה: גם בתור המרגל הרוסי שהתרגל לאמריקה ב"אמריקאים", ואפילו בתפקיד הקטן בפרק המדובר ביותר של "בנות", בתור הסופר הנערץ הנצלן. השחקן הוולשי הזה נהפך לכל־אמריקאי, לא רק במובן האירוני של "האמריקאים", אלא בשל השתתפותו בפרויקטים על גיבורים טלוויזיוניים שנהפכו לגיבורי תרבות: הוא היה העיתונאי המתלווה לגיבור תוכניות הילדים “מיסטר רוג'רס” וכעת הוא פרי מייסון, והוא פשוט מצוין.
לצדו ג'ון ליתגו (שגילם באחרונה את וינסטון צ'רצ'יל ב"הכתר") הוא עורך הדין אי־בי ג'ונתן, והוא טוב בכל דבר; וטטיאנה מסלני בתפקיד סיסטר אליס מוכיחה שהיא יכולה גם לשחק דמות אחת לאורך סדרה שלמה, ולא כמה וכמה תפקידים כמו ב"אורפן בלאק" שפרסמה אותה, כדי להבריק.
יש במיני־סדרה הזאת מין ואלימות והרבה תיאורים גרפיים מעוררי גועל — זו החולשה האמיתית שלה כי יש דברים שמספיק שייאמרו, אין צורך גם להראות אותם ואפשר רק לדמיין את תגובת יוצרי ומפיקי הסדרה המקורית כשמספרים להם שכך תיראה גרסת המילניום הבא שלה. ולמעשה גם היום סי.בי.אס ששידרה את הסדרה המקורית, לא היתה יכולה להרשות לעצמה חירות שכזאת.
האם גם סדרת פרי מייסון הזה תצליח? היא הרי כה שונה מהמקורית. למשל האם גם הפעם פרי מייסון לא יפסיק לקטוף ניצחונות באולם בית הדין? בסדרה המקורית הוא הפסיד רק במשפט אחד בפרק הקרוי "המקרה של העד של העד". פרט טריוויה שהגיע אפילו להליך השימוע בסנאט לשופטת בית המשפט העליון בארה”ב סוניה סוטומיור. סוטומיור היתה ידועה כחובבת פרי מייסון ולכן נשאלה, בצחוק כמובן, על ידי הסנטור אל פרנקן, שחקן טלוויזיה בעברו, מה היה המקרה שפרי מייסון הפסיד בו. אולי בשל המעמד המלחיץ לא הצליחה השופטת להיזכר במקרה. היא ניסתה, גמגמה כמה מילים, והודתה שהיא לא זוכרת. לפרי מייסון זה לא היה קורה.