איור: יונתן פופר
כמה תשלמו עבור פרטיות במנוע החיפוש ובמייל?
שורה של שירותים חדשים מציעה למשתמשים לשלם עבור שימוש במנוע חיפוש ותיבת אימייל במקום החלופה ה"חינמית" של ויתור על פרטיותם. היוזמה הזו עוד עלולה ליצור עולם שבו פרטיות היא פריבילגיה לעשירים
ענקית החיפוש גוגל הודיעה בשבוע שעבר על צעד חיובי שנועד לשרת את השמירה על פרטיות משתמשיה: היא תתחיל למחוק אוטומטית את היסטוריית המיקומים והפעילות המקוונת של המשתמשים בשירותיה לאחר 18 חודשי אגירה, ותאפשר למשתמשים להגדיר פרקי זמן חלופיים של בין שלושה ל־36 חודשים עד למועד המחיקה.
קראו עוד בכלכליסט
בנוסף החברה תציע למשתמשים שורת קיצורי דרך והמלצות שיסייעו לפשט את ניהול הפרטיות שלהם. "כשאנו מעצבים את המוצרים שלנו, אנו מתמקדים בשלושה עקרונות חשובים: שמירה על המידע שלך בטוח, יחס אחראי עליו, והשבת השליטה במידע לידיך", כתב מנכ"ל גוגל ואלפאבית עם ההודעה על הצעדים החדשים.
אלא שאם ניסיון העבר לימד אותנו דבר אחד לגבי גוגל, זה שלעולם אין להניח כי מאחורי מעשיה עומדות כוונות טהורות. ב־22 שנות פעילותה ברירת המחדל של החברה היתה לאסוף, לאסוף ולאסוף מידע, ללא מגבלת זמן. אסטרגיה זו שירתה היטב את שלוש הרגליים החשובות של פעילותה העסקית: מונטיזציה של מידע אישי, מונטיזציה של מידע אישי, ועוד קצת מאותה מונטיזציה של מידע אישי.
בהתחשב בהיעדר הגיוון של מקורות הכנסתה ובכך שאת מידע המשתמשים העדכני ביותר גוגל תמשיך לשמור לעצמה, השאלה היא מה בכל זאת דוחף את החברה לכל הפחות להראות ניסיונות של התפתחות בנושא. התשובה לכך טמונה ככל הנראה בהעדפה הגוברת שמגלים חלקים בציבור האמריקאי לפרטיות.
1. אחריות ללקוח המשלם
להודעתה של גוגל קדם דיווח על ייסודו של שחקן חדש בשוק מנועי חיפוש בשם Neeva, ששואף להפוך את השיטה הקיימת בתחום על ראשה ולהתבסס על הכנסות ממנויים משלמים במקום פרסומות. היתרון המרכזי של השחקן החדש ששואף להיכנס לתחום שגוגל שולטת בו ביד רמה? זהות האיש שייסד אותו, סרידהאר ראמסוומי, בעל עבר של 15 שנה בגוגל ומי שבתפקידו האחרון היה אחראי על זרוע הפרסום בה, ונחשף במו עיניו לנזק שיוצר המרדף המתמיד אחר צמיחה. "ככל שיש יותר לחץ להציג מודעות, כך המוצר הופך פחות שימושי לטווח ארוך", אמר ראמסוומי בראיון ל"ניו יורק טיימס".
Neevaיוצע למנויים בעלות חודשית לא מבוטלת של כ־10 דולר, שצפויה לרדת ככל שמספר המשתמשים המשלמים יעלה, ומצטרף לשירותים כמו שירות האימייל Hey, שהושק לפני כחודש בהבטחה להעניק למשתמשיו שליטה מלאה על תיבת הדואר תמורת 99 דולר בשנה. תמורת דמי המנוי הגבוהים מבטיחה מפעילת Hey, חברת Bandcamp, לספק שירות נטול מודעות בכוח, דואר שיווקי או מעקבים מצד מפעילי שירות המייל או משווקים.
לדברי ראמסוומי, ברגע שמקור ההכנסה העיקרי של שירות הוא מודעות, מבוצעות פשרות קטנות שמובילות לבסוף "לתוצאה שאתה לא מברך עליה במיוחד". דבריו מדגישים ביקורת שהפכה למוכרת למדי כלפי מנועי החיפוש: הכלים שהפכו לשומרי הסף של האינטרנט ואמצעי הניווט העיקרי בה מורכבים מאלגוריתמים שתפקידם למלא את האינטרס של מי שפיתח אותם.
המפתחים הם שהחליטו אילו נתונים ייאספו מהאתרים, אילו הקשרים יש ליצור בין מילות מפתח, בוררים מה חשוב יותר ופחות ומה ראוי לקבל קדימות. החלטות אלו משרתות בראש ובראשונה את הצרכים הכלכליים של מפתחי מנוע החיפוש, כמו גוגל, שיכולים לנוע בין הבלטת שירותים של גוגל עצמה או של מותג אחר ששילם על הזכות לכך. התוצאה היא שירות שהוא לכאורה חינמי למשתמש במובנים יבשים ומייצר רווחים מהכנסות מפרסומות, בעוד ראמסוומי מבקש מהמשתמשים לבחור במודע בשירות שבסוף החודש יופיע כשורה בפירוט החיובים של כרטיס האשראי.
2. מחסור באפשרויות בחירה
ההתפלפלות על היתרונות והחסרונות של מודל עסקי מבוסס מודעות לעומת מנגנון מנויים בתשלום היא פריבילגיה של יזמים ותיקים וחברות ענק. כשהם אלו שמנהלים את השיח, המשתמשים שבסיטואציה אחרת היו "מצביעים ברגליים", פשוט נותרים בצד. לכאורה, אפשר לצפות שמשתמשים שלא רוצים להשתמש בשירות מסוים יוכלו לעבור לשירות מתחרה שמתיישר טוב יותר עם תפיסת עולמם. אלא שהמציאות שבה גוגל שולטת על כ־75% משוק החיפוש העולמי הופכת את הבחירה למורכבת יותר. מנוע החיפוש שלה אמנם לא היחיד בנמצא, אך משולב כמעט בכל אתר ופלטפורמה והגדיר את איכות השירות שהמשתמשים מצפים לה.
הדומיננטיות המונופוליסטית של גוגל לא נוצרה רק כי היא הכי טובה, אלא גם הודות לשילוב בין מצוינות טכנולוגית ודפוסי התנהגות אנטי־תחרותיים. מחקרים עצמאיים וחקירות הגבלים עסקיים באירופה הראו כיצד בעשור האחרון גוגל ביצרה את מעמדה ברכישת מתחרים וחתימה על חוזי בלעדיות כובלים עם יצרניות סמארטפונים, ושינתה את הפלטפורמה שלה באופן שיתעדף את החיפוש שלה ויסתיר את שירותי המתחרים. גוגל פעלה כדי שלא משנה מה המשתמש מחפש, הוא יעדיף לעשות זאת אצלה ולא חלילה יחפש בתי מלון בבוקינג.קום, נעליים באמזון או ביקורות מסעדה ב־yelp. כל זאת מתוך הבנה שאולי אתר חיפוש מותאם אישית לא מסכן אותה, אבל באופן קלקטיבי הם עלולים להוות איום.
ההתנהגות האנטי־תחרותית הזו של גוגל זיכתה אותה בקנס מונומנטלי בגובה 4.34 מיליארד יורו ב־2018 מהנציבות האירופית, שציינה כי החברה "שללה מיריביה את ההזדמנות לחדש ולהתחרות". החוק אמנם לא אוסר על חברה להיות גדולה ומצליחה, אך כן דורש ממנה לא לנצל את הדומיננטיות שלה לרעה. למשתמשים לא נותרו יותר מדי ברירות אלא להשתמש בגוגל, שכורה את המידע האישי שלהם ללא הפסקה.
3. מצרך חיוני
כך נותרות בפני המשתמש שתי ברירות: שירות בתשלום או שירות חינמי במחיר ויתור על הפרטיות. בעולם שבו כמות הכסף שלך היא המדד היחיד, זוהי ברירה הוגנת למדי. אך יכולת השימוש החופשי והיעיל באינטרנט שונה מהבחירה הצרכנית בין אכילה במסעדה או בישול בבית, בין רכישת רכב חדש לבין משומש. הגישה לאינטרנט והיכולת לנווט ולחפש בה נתפסות כמצרכים חיוניים כמו חשמל ומים, שמיליארדי משתמשים תלויים בהם.
הצורך בגישה לאינטרנט שעתק שוב ושוב את הרעיון שתאגידי הענק יעניקו למשתמשים שירותים הכרחיים בעלות בלתי נראית של כריית נתונים אישיים, עיבודם ושיווקם מחדש כסחורה למפרסמים. אבל זה לא חייב להיות כך, יש גם אפשרות שלישית: השנים האחרונות לימדו אותנו שמשתמשים מוכנים לשלם עבור שירותים טובים (ולפעמים בינוניים) אם הם מוגשים באריזה ובמחיר נוחים.
המגמה ניכרת בעלייה במינויים מקוונים לעיתונים ובפופולריות של שירותי תוכן מקוונים בתשלום כמו נטפליקס וספוטיפיי. את הרעיון הזה אפשר למתוח לחלקים נוספים של אינטרנט ולחבר אותו לקונספט אחר שעלה בשנים האחרונות, ומציע למשתמשים לבחור את שיעור המידע האישי שהם מוכנים לחלוק, ולסחור בו תמורת הנחה בדמי המינוי. כך אפשר יהיה להחזיר את השליטה במידע למשתמשים בלי ליצור מעמדות בין מי שיכולים לקנות לעצמם פרטיות, ובין כל היתר.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה