אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אניו מוריקונה, האיש שהלחין לב שבור צילום: אי.פי.אי

אניו מוריקונה, האיש שהלחין לב שבור

המלחין אניו מוריקונה שמת אתמול גילם את תמצית הקסם הקולנועי. המוזיקה שלו הפכה סרט בינוני לגדול

07.07.2020, 08:32 | יאיר רוה

הכותרת ב"וראייטי" אתמול קראה: "אניו מוריקונה, המלחין של 'שמונת השנואים', מת בגיל 91". עצוב שאחד המלחינים הגדולים בתולדות הקולנוע הלך לעולמו, אבל משונה שמכל הפילמוגרפיה העצומה והמיתולוגית שלו דווקא "שמונת השנואים", הזניח בסרטיו של קוונטין טרנטינו, הוא זה שנבחר כדי לתת לקוראי העיתון ההוליוודי ייחוס לגבי זהותו של המנוח.

קראו עוד בכלכליסט

מנקודת מבט הוליוודית, ההיגיון ברור: בסיכומה של אחת הקריירות הגדולות בתולדות הקולנוע לזכותו של מוריקונה נרשמה רק זכייה אחת באוסקר, על אותו סרט של טרנטינו. מי יזכור כיום את רגעי המופת שלו מסרטי שנות ה־60 וה־70 או את העובדה שהוא האיש שאחראי לאחת משתיים או שלוש נעימות הנושא הכי זכורות ומוכרות בתולדות הקולנוע, זו של "הטוב, הרע ומכוער": השריקה שהופכת למפוחית שהופכת לקצב דהרת סוסים. לצד הכינורות של "פסיכו" והחצוצרה של "הסנדק", השריקה הזאת של "הטוב, הרע והמכוער" היא הדנ”א של הקולנוע כולו, האיחוד המושלם בין תמונה לבין צליל, איחוד שסרג'יו ליאונה, גדול במאי מערבוני הספגטי, ומוריקונה היו המאסטרים הבלתי מעורערים שלו.

בסרט תיעודי על מוריקונה מסופר על שיחת טלפון שבה סטנלי קובריק התקשר לליאונה כדי לברר איתו איך הוא הצליח לתזמן את המוזיקה של מוריקונה לאחד השוטים הגדולים והסוחפים ב"היו זמנים במערב". ליאונה הסביר לקובריק שהמוזיקה הולחנה והוקלטה מראש ונוגנה על הסט כדי לתת לצלם את הקצב להנעת המצלמה על פיה. ככה עשו יצירות מופת, שאפילו קובריק נפעם מהן.

אניו מוריקונה. היה הנשק הסודי של כל במאי, צילום: אי.פי.אי אניו מוריקונה. היה הנשק הסודי של כל במאי | צילום: אי.פי.אי אניו מוריקונה. היה הנשק הסודי של כל במאי, צילום: אי.פי.אי

העבודות שלו בשנות ה־60, מערבוני הספגטי, לא רק של ליאונה - שאותם חיקה טרנטינו ב"ג'נגו חסר מעצורים" וב"שמונת השנואים", ולכן הוא עשה בהם שימוש בקטעים של מוריקונה, משומשים וחדשים - הפכו את מוריקונה למלחין מבוקש בקרב הדורות הבאים: בין שלסרטי מתח צרפתיים ובין שלסרטי מלחמה אמריקאיים. הפסקול העצום שלו ל"המשימה" של רונלד ג'ופה הפך את הסרט הדי בינוני הזה לבלתי נשכח. הפסקול שלו ל"המקצוען" הביא לו ולכוכב הסרט המזדקן, ז'אן פול בלמונדו, היכרות עם דור חדש של חובבי קולנוע ושלח את הנעימה שלו "Chi Mai" לראשי מצעדי הפזמונים ולמאות הודעות מוקלטות של מערכות לניתוב שיחות אוטומטיות. לכל דור ודור היה הרגע שלו שבו הוא גילה את מוריקונה עם קטע מוזיקלי שנהיה באחת איקוני.

הוא השיק שיתופי פעולה מרשימים עם בריאן דה פלמה ועם וורן בייטי, שהבינו שמוריקונה הוא האס בשרוול שלהם, הנשק הסודי: סרטים שהוא כתב להם את הפסקול נהפכו מיד להרבה יותר טובים, מותחים, מרגשים ונוגעים ללב. תשאלו את בריאן דה פלמה ("משימה למאדים"), מייק ניקולס ("זאב") ורומן פולנסקי ("פרנטיק") שידעו שגם אם הם יפשלו בצילומים, מוריקונה יבוא ויציל את הסרט שלהם מלהפוך לזניח. והוא המשיך לעשות את זה מביתו ברומא - יחד עם בנו ג'ובאני שנכנס לעסק ההלחנה המשפחתי - ממש כמעט עד יום מותו.

הפרסום של מוריקונה הגיע בזכות מערבוני הספגטי והנעימות הנמרצות שליוו דהירות סוסים וקרבות אקדוחנים מדבריים, אבל הגדולה שלו היתה בכך שבכל קטע מוזיקלי שלו היה אלמנט של רקוויאם, היה אלמנט מוזיקלי של עצב ותוגה בסולם מינורי. מהבחינה הזאת, אולי אף יותר מ"הטוב, הרע והמכוער", המיתולוגיה של מוריקונה תהיה לעד הנעימה מתוך "סינמה פרדיסו": נעימה שכולה נוסטלגיה, רומנטיקה ואהבת קולנוע. מוריקונה ידע להלחין לב שבור, ולכן נעימותיו מעוררות הדמעות והגעגוע, הן אלה שהכי מתאימות להאזנה כעת, כשהוא כבר לא איתנו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות