לא סולחות בחיים: שלוש אחיות אמריקאיות מתעמתות עם סקסיזם
האחיות חיים הן אחת מהתופעות החשובות והמרעננות ביותר בפופ כרגע. באלבומן החדש והמצוין הן עושות חשבון עם גברים בתעשיית המוזיקה שהקטינו ובזו להן
על עטיפת האלבום החדש מצולמות שלוש האחיות במעדניה של אוכל יהודי שפקדו באופן קבוע בילדותן. הן עומדות ביחד מאחורי הדלפק, מתבוננות בנו במבט מתריס, על רקע נקניקים פאליים. על הצילום אחראי פול תומאס אנדרסון, הבמאי עטור פרסי האוסקר, שנהפך כמעט לחבר נוסף בלהקה: הוא מצלם את כל הקליפים שלהן, ותורם לעיצוב התדמית החדשה וההרפתקנית יותר של האחיות. כילדות ניגנו האחיות עם הוריהן המוזיקליים בלהקת Rockinhaim, שהופיעה במעדניות קטנות ברחבי לוס אנג'לס. עם מלודיות פופ קליטות והרמוניות פסטורליות בהשפעת להקות סבנטיז. האחיות עצמן פרצו עם הלהיט "Falling" ב־2007 וכשהשיר יצא הוא לא נשמע כמו אף שיר במצעדים: הוא בהק במקוריות שלו ובסגנון השירה המזוהה של האחיות, שקולותיהן משתלבים באלגנטיות טבעית.
השאלה השנואה והשחוקה "איך זה להיות אשה בתעשיית המוזיקה?" מקבלת תשובה מפתיעה מהאחיות, מלאה בהתנגדות והעזה. בשיר "Man from the Magazine" הן יוצאות נגד ההחפצה וההקטנה שחוו במשך השנים, שמתבטאת לעתים דווקא ברגעים קטנים ושוליים לכאורה. הן פונות אל האיש שעובד בחנות הגיטרות, שהמליץ להן על גיטרה למתחילות, כי הוא מניח שהן לא יודעות לנגן; הן נזכרות בעיתונאי ששאל את אסתי, הבסיסטית בלהקה, שאלה חצופה על הנגינה שלה. “איש מהמגזין, מה אמרת? 'את עושה את אותם הפרצופים במיטה? היי, מן, למה זו בכלל שאלה? מה רצית שאענה בחזרה? אל תגידו לי 'זה מה שזה', כי זה מה שזה היה". הן מציבות עובדה: העולם התקדם, והעידן שבו סקסיזם התקבל בסלחנות נגמר.
הן מהדהדות כאן את אותה ההתנגדות שמוזיקאיות מביעות כבר משנות ה־60: את הקול הבלתי מתפשר של ג'וני מיטשל, שהן מגדירות כאחת מההשפעות החזקות עליהן; ואת העוצמה של סטיבי ניקס, שהפכה לחברה קרובה ש"אימצה" אותן לפני שנים, ואף העניקה להן שרשראות בצורת ירח, שמביעות את האחווה הנשית בין מוזיקאיות בתעשייה גברית.
כותבת המלים הראשית בלהקה היא דניאל, שהתמודדה במהלך הכתיבה עם דיכאון שהתפרץ עקב מחלת הסרטן של בן זוגה והשותף המוזיקלי של הלהקה, המפיק זוכה הגראמי אריאל רטשאיד. כרגע הסרטן בנסיגה, אך האלבום נכתב בזמן האבחנה וההתמודדות. בשיר "Now i'm in it" מתארת דניאל כיצד היא מנסה למצוא את דרכה החוצה מתחושת חוסר המוצא של הדיכאון: "אני לא מצליחה להכיל את עצמי, לא מצליחה לצאת מהמצב הזה" שרות האחיות יחד, כמעט בא־קפלה, לצלילי גיטרה עדינה ופסנתר רך, בסגנון הציורי והמרגש המזוהה אתן.
אחד מהשיאים באלבום הוא "הללויה", לא קאבר ללאונרד כהן, אלא בלדה נוגה בכיכובה של גיטרת קאנטרי עדינה, בה כל אחת מהאחיות שרה בית. השיר נכתב עבור החברה הכי טובה של אלנה, סמי קיין קרפט, שמתה כשהיתה בת 20 בתאונת דרכים טראגית: "היתה לי חברה הכי טובה, אבל היא הלכה לעולמה. הלוואי שיכולתי לראות אותה עכשיו. תמיד הזכרת לי שזיכרונות יימשכו, שיער ארוך, רצות ביחד בשדות", שרה אלנה.
בחשבון האינסטגרם שלה סיפרה שבמשך זמן רב רצתה להקדיש שיר לחברתה, ולהדגיש כמה חשוב לא להתייחס לאהובים עלינו כמובנים מאליהם. "האובדן שינה את חיי לנצח", כתבה אלנה באינסטגרם. "הללויה" מדגים את הכוח של האחיות ליצור שירים על זמניים, שמשתמשים בקלישאות אבל מצליחים להתעלות מעליהן. למרות שבשיר יש את כל האלמנטים השחוקים שמזוהים עם ז'אנר שירי הפרידה, כמו מלאכים, דמעות וגן עדן, האחיות חיים מצליחות להמציא את שיר הפרידה הקלאסי מחדש. הסירוב שלהן לשחק את המשחק לפי הכללים הרגילים מתבטא כמעט בכל שיר באלבום החדש, שהופך אותו לאחד מהמרעננים והמעניינים ביותר של השנה.