פחות גילטי, יותר פלז'ר: שטף סדרות פשע לא פוסק

שטף סדרות הפשע האמיתי לא פוסק. בשבוע שעבר עלתה סדרת הדוקו החדשה "תעלומת הכוכב הסקנדינבי" ב־yes דוקו (כל ששת פרקיה ב־VOD של yes), על השריפה שפרצה במעבורת הדנית “הכוכב הסקנדינבי”, ובסוף הצפייה בשניים מהפרקים שלה התחושה היא שסוף סוף ייעשה צדק ויאחה את הלב, או לפחות יניח את דעתן, של 159 משפחות קורבנות השריפה. כשם שיוצרי "הגשר" הציגו פן אפל, מומצא ובדיוני, בסדרת המתח שלהם, כזאת שפחות מזהים עם ארצות הקור השוויוניות והמתוקנות, כך הם עושים כעת עם הסדרה התיעודית הזאת.

בערב 6 באפריל 1990 יצאה המעבורת מאוסלו בנורבגיה לפרדריקסהאבן שבדנמרק, כשעל סיפונה 383 נוסעים ו־99 אנשי צוות. כבר בפרק הראשון המוביל לאסון מתוארים כל המחדלים, החפיף, הסמוך וה"יהיה בסדר" שהובילו אליו. באמצע הלילה ניצתה השריפה. האחראים התנהגו בחוסר אחריות. עד מהרה הרשויות בדנמרק, שבדיה ונורבגיה החלו לחקור את מה שהתפתח למשבר בינלאומי. הטיוחים לא איחרו לבוא וההסבר שנמצא בסוף למה שהוביל לאסון לא היה מקובל על רבים.

כעת, אחרי שלושה עשורים וארבע שנים של עבודה מאומצת של הבמאי מיקלה קרו והתסריטאי ניקולאי שרפינג, שהגיעו למאות עדים, בני משפחה, ניצולים, אנשי הצלה, שוטרים ובלשים — נראה שסדרת הטלוויזיה הצליחה לעשות את מה שכל הרשויות גם יחד לא עשו: למצוא פתרון הולם לתעלומה.

זה מה שקורה כאשר ז'אנר הפשע האמיתי הוא במיטבו. הוא לא רק מספר סיפור קשה ומעניין, מעמיק ומפורט, אלא חשוב מכך — משתמש בכלים שלו כדי לתקן עוול היסטורי.

עוד הרבה לפני שהז'אנר היה כה פופולרי, קהל הטלוויזיה ואנשים בכלל אהבו תעלומות, ואם אפשר שיהיו מבוססות ומתעדות סיפור אמיתי — מה טוב. הסדרה "תעלומות בלתי פתורות" עשתה את זה עוד משנות ה־80.

זה התחיל כשב־1984 טרי דאן מיורר עשתה סרט דוקומנטרי על אירוע שהתרחש שנתיים קודם לכן כאשר ויליאם קטרסון מניו ג'רזי, אב לשני ילדים, לא חזר מעבודתו. מכוניתו נמצאה נטושה ובתוכה, על מושב הנוסע, עוגת שוקולד, מתנה לאשתו לכבוד יום הנישואים. חיפשו אותו ללא הצלחה אך האיש נעלם. אבל אחרי צפייה בסרט שלה, קטרסון, שזייף את היעלמותו, הסגיר את עצמו למשטרה, והתאחד עם משפחתו.

בעקבות ההצלחה של הסרט — בשתי רמות, גם הטלוויזיונית וגם האנושית — החליטה מיורר לחבור לג'ון קוסגרוב, ולהעלות סדרה שלא רק יהיו בה תעלומות וחידות מעולם הפשע, אלא גם הפיצוח שלהן.

הפורמט היה של מנחה, רוברט סטאק, שמגיש את הסיפור והתעלומות היו גם על־טבעיות. כלומר אם היום מטרתו של ז’אנר הפשע האמיתי לא רק לבדר, אלא גם לנסות להביא צדק במקרים טראגיים, אז הכוונה היתה בעיקר לספר סיפור מוזר ומעניין מפעם.

עתה היוצרים של הסדרה מלפני 30 שנים, מיורר וקוסגרוב, החליטו להחזיר מן המתים את הסדרה ההיא, בשיתוף פעולה עם שון לוי ("דברים מוזרים"). ששת פרקי הסדרה במתכונתה החדשה מוצעים כעת בנטפליקס והם אכן עשויים יותר בסגנון העכשווי, אף על פי שיש בהם גם טעימות מהעל־טבעי, בצורת פרק שמדבר על ביקור של חייזרים בעיירה במסצ'וסטס. השילוב של תעלומה רצינית ומחרידה מן העבר הקרוב עם סיפור של חייזרים מושך את הסדרה לכיוון הבידורי ומבלבל. האם אנחנו אמורים להתייחס לסדרה כאל בידור או כאל תיעוד רציני?

עוד בעיה עם העדכון של הסדרה לשירות הסטרימינג היא הפורמט הנטפליקסי המעודד צפייה בבינג'. הצופים מקבלים פרק אחר פרק של מעשה היעלמות או רצח נורא, שהם לא תמיד תעלומה לא פתורה, אבל תמיד מתלווה קצת אשמה על העונג שבצפייה בטרגדיה של מישהו אחר.

הפרק השלישי, שהתרחש בוורסאי שבצרפת, הוא כל כך נורא, ממש מהחומרים שמהם עשויים סיוטים, שאפילו צופי הבינג' העמידים ביותר יצטרכו לעשות איזו הפסקה קטנה, אולי להתרענן עם איזה רצח בדיוני, או סתם תוכנית אופטימית, או לצאת החוצה לאוויר הצח (רגע, בעצם…).