משבר האמון נודד מנתניהו הנאשם לנתניהו המנהל

למעיין המתגבר של ניגודי העניינים הרוחשים סביב ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נוסף עוד אחד, קריטי במיוחד — מינוי פרוייקטור מקצועי שירכז את המאבק בקורונה. על נחיצותו אין מחלוקת אמיתית, אבל נתניהו מתקשה לשחרר מידיו את שרביט הניהול. העברתו בתנאים של כישלון ומשבר מתעצמים מהווה סכנה עבורו — סכנה שהפרוייקטור יצליח. והסיכון שלו הוא הסיכוי של כולנו.

ניגוד העניינים טמון בכך שהסיכוי לניהול מיטבי של המשבר כפוף ליוקרתו של ראש הממשלה. וניגוד העניינים הזה מוכפל אם האיום הוא לא רק ליוקרתו, אלא גם לשרידותו הפוליטית של ראש הממשלה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו | צילום: קובי גדעון, לע"מ

1. אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי

אם ביבי נותן למישהו אחר את ההזדמנות להצליח, הוא נחשף במחדליו. ואם המישהו הזה הוא למשל גדי אייזנקוט אז הסכנה מוכפלת לאיום פוליטי. בטוח שגם בבלפור וגם בליכוד חוששים מהאפשרות שאייזנקוט יקפוץ מתישהו למים הפוליטיים. אם זה יקרה, לאחר הצלחה במשבר הקורונה ייפתחו שערי שמיים ויבקע מהם סיכוי אמיתי לקץ עידן נתניהו. בינתיים, המצב הוא שאיזנקוט מסכים לקחת עליו את ניהול משבר הקורונה ונתניהו מסרב. כנאמר בפתגם התלמודי 'אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי'.

שניים מהפרשנים האסטרטגיים המובילים בישראל — גיורא איילנד ועמוס ידלין — מצביעים על ההכרח בהקמת גוף מטה שיעבוד 24/7 ושייוצגו בו כל הגורמים הרלבנטיים: רופאים, כלכלנים, מדענים, אנשי מד"א, רשות המיסים, הביטוח הלאומי, צה״ל, משטרה, מוסד, שב"כ, שלטון מקומי, אקדמיה, מעבדות, ייעוץ משפטי ואפילו תקשורת שתדברר את האירוע. על פעולתם ינצח פרוייקטור מקצועי נטול הטייה פוליטית ובעל כושר תגובה מהיר שרואה בו זמנית את היער וגם את העצים הבודדים — מחקירות אפידמיולגיות ועד סגירת חדרי כושר. שאלת חדרי הכושר אינה עניין לאיומים של מיקי זוהר שמשנה את דעתו כל יומיים, ואפילו לא לוויכוח בין הממשלה לכנסת, בין נתניהו לחברת הכנסת שאשא ביטון, אלא להערכה מפוכחת של עלות־תועלת, סיכוי־סיכון, ובמיוחד ליישום מושכל שנגזר מהניסיון העולמי והתשתית המחקרית שנצברו כאן ובעולם.

2. כשהיו"ר רוצה להיות גם מנכ"ל

במודל המוצע, במונחים תאגידיים, ראש הממשלה הוא יו"ר הדירקטוריון, הקבינט הוא הדירקטוריון והפרוייקטור הוא המנכ"ל.  הקבינט יתווה מדיניות והפרוייקטור אמור להוציאה לפועל. אם הקבינט יחליט לנטוש את המלצות הפרוייקטור, נניח על בתי כנסת, יידע הציבור שנבחריו העדיפו פוליטיקה על פני התמודדות מקצועית. ואם הפרוייקטור יחליט להגביל הפגנות ולסגור בתי משפט, הציבור יקבל זאת בהבנה, לעומת החשדנות שתדבק בביבי אם יקבל את אותן ההחלטות. בגלל שנתניהו איבד את אמון הציבור, מחציתו לפחות, ביכולתו לנהל את המשבר — גם ביעילות וגם ללא שיקולים זרים, אישיים ופוליטיים.

לאובדן האמון בנתניהו המרוכז בעצמו, הנאשם, הפוליטיקאי מצטרף לאחרונה ובעוצמה מתגברת גם אובדן האמון בנתניהו המנהל. וחוסר האמון הזה נשפך עכשיו לרחובות בנהרות של זעם ואין אונים. סדי בן שטרית ואסף אמדורסקי הופכים לפנים הפחות נחמדות של הזעם הזה. ונתניהו? הוא מוטרד רק בשאלה למי לתעל ולהפנות את הזעם הזה. לבירוקרטיה שמכשילה אותו, לקבינט הקורונה המורחב שמקשה עליו, לכחול לבן ששמה ברקסים על מאמציו להושיע את עם ישראל.

אייזנקוט. הצלחה שלו מהווה סיכוי אמיתי לקץ עידן נתניהו | צילום: אוהד צויגנברג

3. הגאון שלא הפנים את השינוי

עד כה ניהל נתניהו את המשבר באמצעות משרד הבריאות שהוא רגולטור, והמל"ל שהוא גוף מטה שכפוף לראש הממשלה. שניהם אינם מיומנים בהפעלת כוחות משולבים רב־תחומיים בהיקפים ומשימות נרחבות ומגוונות. משרד הבריאות מופקד על הבריאות, וכמו שפטיש רואה את כל העולם כמסמרים, גם כאן מוטה המשרד לאינטרסים ולערכים שבאחריותו. פרופ' גבי ברבש לא הסתיר בראיון שלשום בערוץ 12 את מורת רוחו מאנשי משרד הבריאות שעדין רואים עצמם כשליטי הארוע. "אין אצלם הפנמה של המגבלות של משרד הבריאות על יכולתו לנהל את האירוע", אמר ברבש, "וההתנהלות הזו מכרסמת באמון הציבור". על נתניהו אמר ברבש: "אני מכיר את ראש הממשלה כאיש חכם, מהחכמים שאני מכיר, ואני לא מבין איך הוא לא רואה עד כמה זה מכרסם באמון הציבור, הצורה שהעסק הזה מתנהל".

העסק הזה הצליח בגל הראשון, כשנתניהו התחבר למימד החרדתי שבו, נטל שולי ביטחון רחבים ומנע קטסטרופה. אבל ההצלחה עלתה לראש. היא הניבה יהירות, אסטרטגיית יציאה שערורייתית ("תעשו חיים"), והזנחת היערכות למניעת הגל השני. נתניהו נשבה בדימוי הקוסם והגאון שרקמו לו תומכיו וגם התקשורת. אחד כזה שיכול לנהל את המדינה, את הסיפוח, את משחקי החתול והעכבר הקואליציוניים, את משפטו ועל הדרך גם את הקורנה. הבעיה היא שהנגיף מסרב לתפקיד משני של סטטיסט בתיאטרון הזה. וכשהשחקן הראשי מתאמץ לשכנע את הציבור שהוא עמל למענו יום ולילה, אפשר להבין שהוא מבין שהציבור ממש לא חושב כך.

ולמה שיחשוב? משבר לאומי כמו הקורונה הוא נייר לקמוס למנהיגות. מהאירועים שבכוחם להעיף מנהיג לשמים או לרסקו לאדמה. במשברים דרמטיים מקבל המנהיג הזדמנות להמריא במנהיגות אמיצה, מאחדת, בדוגמא אישית, במינוי האנשים הטובים ביותר. ונתניהו? בדיוק להיפך. הוא מגיע לאירוע עם משקולת כתב האישום הפלילי שדי בה לחסל את הלגיטימציה שלו בעיני רבים. והוא לא מסוגל שלא להתעסק קודם כל בעצמו: בהחזרי מס, בתרומות להגנתו המשפטית, ברדיפת המערכת המשפטית, במאמצים שהוא וסביבתו משקיעים בלכלוך היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, היועצת המשפטית של משרדו שלומית ברנע־פארגו, קרן וקסנר, בניגודי העניינים של השופטים. רק כדי להוכיח שהוא קורבן של אכיפה בררנית. אני מושחת? — הם המושחתים.

להקים ועדות חקירה לצוללות ולמחדלי הטיפול בקורונה? נחקור את השופטים. ואלה רק חלק מניגודי העניינים שנתניהו נטרף בתוכם. הוא נטרף לגמרי בתווך שבין משפחתו למשפטו. בין בלפור לסלאח א־דין. ולכשלי הניהול צריך להוסיף את חוסר האמון במינויים של נתניהו שמעדיף משרתים נרצעים, שמתמקדים בהסתה ארסית והרסנית כלפי מוסדות המדינה. כאלה שרחוקים שנות אור מאחריות וממלכתיות שמצופים משרים ומבעלי תפקיד פרלמנטריים. וכל אלה מצטברים לחור השחור הגדול של חוסר האמון – לא רק ביכולות הניהול, אלא בעיקר בהעדר תום הלב ובמניעים הפסולים שתכליתם לשרת את המנהיג ולא את הציבור.

4. בסוף זה מצטמצם לקרדיט

למארג הזה של שיקולים, מניעים ומינויים, מחאה וזעם, צריך להכניס את הסיכוי שנתניהו יפנה את מקומו לפרוייקטור חיצוני. כזה שעשוי לגזור קרדיט על הצלחה שתחשוף את כשליו ומחדליו עד כה. אתמול הכריז שר הבריאות יולי אדלשטיין על עצמו כמנהל האירוע, כמענה לתביעה דומה מכיוון שר הביטחון בני גנץ. כולם מריחים את התרופפות הביבי. נדמה שרוב הציבור כבר בשל להחלפת מנהל האירוע, ולשינוי הטיפול למודל שהציעו איילנד, ידלין, ועדת הקורונה בראשות עפר שלח ואחרים. ונתניהו? מצד אחד הוא חושש שהפרוייקטור ייכשל ובעיקר הוא חושש מכך שיצליח. שתי האפשרויות גרועות מבחינתו. וזה בפשטות המסר המסכם: למה נחוץ פרויקטור לקורונה, ולמה לא ימונה אחד כזה.