סיבים אופטיים הם מוצר בסיס עירוני

משרד התקשורת ערכה לאחרונה עבודה מקיפה שמיפתה אזורים בארץ לפי כדאיות הכלכלית של פריסת סיבים אופטיים. הדוח מגלה שיש אזורים רבים, גם במרכז, שאינם כדאיים. תוצאות הדו"ח משתקפות בהחלטה - שלמעט קבוצת IBC של חברת החשמל, סלקום וקרן תש"י שחויבה לאחר מיזוגם לפרוס ב-40% מהמדינה, ובזק שקיבלה "פטור" ותוכל לבחור היכן לפרוס, HOT  ופרטנר לא חויבו כלל.

השר החדש אמנם הצהיר שיתמרץ פריסה בפריפריה, אבל גם אם נביט על ערים עם כדאיות כלכלית, נגלה שגם בהן החברות פרסו היכן שהם רצו ובפועל רק כ-6% מתושבי המדינה חוברו.

הבעיה עם הדו"ח, איננה בכך שהמשרד מכין דוחות (זאת מטרתו) או שהוא רוצה לדאוג שהשוק יהיה תחרותי (עדיף), אלא העובדה שהשוק קובע את המדיניות ולא המדינה. האנומליה היא שאנחנו רואים בסיבים אופטיים ותקשורת מהירה ויציבה מותרות, ולא מוצר בסיס, בדיוק כמו לחם אחיד וחלב 3%.

מגפת הקורונה רק העצימה את העובדה שערים בלי תקשורת זמינה יציבה ומהירה, רשויות נדרשות לתקשורת לטותב ניהול תשתית, שירותי ציבור וקשר עם האזרחים, אבל יותר מכך, בלי תקשורת, יציבה ומהירה, אזרחים חלשים נחלשים והפער בהזדמנויות וביכולות בין עשירונים הולך ומתרחב.

גם טרום המגפה, ילדים נדרשו להכין שיעורי בית מקוונים, לפתוח את "המשוב", להשתתף בחוגים מקוונים, לתאם עם חברים בווטסאפ ולהראות מיומנות באתגרי טיק-טוק (שחשובים למעמד חברתי כמו יכולת משחק מתחת לסל). ההורים, נדרשו לנהל שיח איכותי עם קולגות בארץ או בחו"ל, לשוחח עם אמא או ילד רחוק, לשלם מיסים, להתמודד על ג'וב נחשק, ולבדוק תוצאות של בדיקות רפואיות. משבר הקורונה העצים את האתגר בכך שכל זה קרה במקביל.

מדיניות רבות ברחבי העולם כבר הבינו שצמצום פערים דיגיטליים הינו אתגר לאומי, אבל בניגוד לישראל, הן הבינו שאסור להשאיר את הפרטים לכוחות השוק.

בחינת כדאיות כלכלית של שירותי ציבור חיוניים, איננה רק נחלת משרד התקשורת, אלא כשל כולל. זה קורה בתחבורה ציבורית, בדואר ובושאים רבים אחרים, אבל במרבית המקרים, הישועה יכולה לבא משיתוף פעולה עם ראשי רשויות שמכירים את הצרכים ועשויים לשלם מחיר אישי אם משלמי המיסים לא יקבלו אותם.

 הניסיון בעולם

לצורך המחשה, ארה"ב עוברת מהפכת תקשוב שקטה, בשיתוף פעולה עם המגזר העסקי, ובעיקר בהובלת השלטון המקומי, וזה מראה תועלת חד משמעית לרשויות, לחברות ולציבור.

ב-2014 עיריית סיאטל פרסמה תכנית פעולה לשוויון דיגיטלי שכללה נגישות לאינטרנט מהיר, נגישות להכשרה ומיומנות דיגיטלית ונגישות זולה למכשירי קצה- כולל מחשבים. התכנית חייבה מענה ב-12 שכונות עם פערים כלכליים-חברתיים בולטים ובשישה פארקים שבהם הרשת תתמוך בשירותים עירוניים שונים לצד שירות זמין לציבור. המעורבות הציבורית העצימה ביקושים בקרב הציבור, וכתוצאה גם את המוטיבציה של החברות לפרוס. נכון ל-2018 כ- 60% מהמשפחות החד הוריות בעיר ומעל 50% מסך בתי האב בעיר כבר מחוברות לרשת מהירה.

העיר צ'טנוגה, טנסי המונה כ-170 אלף, שבעבר דורגה כ"עיר המזוהמת ביותר בארה"ב" הפכה ב2010 לעיר עם האינטרנט המהיר ביותר, בעקבות שת"פ בין חברת אנרגיה שפרסה סיבים לטובת ניהול הרשת, לבין העירייה לטובת פתיחת עודפי הרשת לצריכת פרטית.

תושבי העיר זכו לאינטרנט במהירות של פי 200 מהממוצע בארה"ב דאז, ובמקביל העירייה הקימה רובע חדשנות כמנוע לעידוד הגירת עסקים "תאבי ג'יגה בייטים", בשטח של כ-500 דונם וכלל משרדים לסטארט-אפ וחברות הייטק, לצד הכשרה דיגיטלית לציבור והסבת עסקים קטנים ובינוניים למקוונים. כתוצאה ישירה, דו"ח מצא שבין 2011 ל-2015 נמדדו תועלות כלכליות הנעות בין 856 מיליון ל-1.3 מיליארד דולר, תוספת של 2,800 משרות ישירות ו-5,200 עקיפות (עלליה של כ-180% בהיקף) וערך ישיר של  3,700-2,800 דולר לתושב.

לאור המיזמים לעיל יזמה ממשלת ארה"ב את "broadband America" - המיזם אינו מסבסד או נותן סיוע ישיר לחברות אלא מסייע לקידום אסטרטגיות אינטרנט מהיר עירוניות לצמצום פערים דיגיטליים (בדומה לסיאטל); גישור והסרת חסמים על חברות עסקיות (כאשר אלו פועלות לצד העיריות); קמפיינים ציבוריים לגבי התועלות לצד צמצום מידע שגוי דוגמת סערת ה-5G) וסיוע לקידום יוזמות ורעיונות איכותיים מעודדי צמיחה בדומה לצ'טנוגה.

הניסיון המצטבר מראה שהובלה עירונית לא רק שלא הרחיקה את המגזר העסקי אלא הגדילה את הוודאות וצמצמו את הסיכון העסקי, תוך שינוי מדידת הכדאיות מהיצע, להבנת הביקושים.

רפי רייש הוא  אדריכל ומתכנן ערים, מומחה לחדשנות עירונית, מרצה בכיר לאסטרטגיות עירוניות וערים חכמות בטכניון ומנכ"ל חברת SUITS אסטרטגיות וטכנולוגיות לעירוניות חכמה