כולם נגד נתניהו - בממשלה, בכנסת וברחוב

ממשלת נתניהו מוכה שוב ושוב. ולא בידי המשפטנים או הבירוקרטים - שני מסדרי הרשע שזוממים להכשיל ולהפיל ראש ממשלה מכהן – אלא בידי הכנסת שמבטאת את רצון רוב העם, ובידי שותפיה לברית הזוגיות החליפית.

היום זה קרה שוב כשהכנסת אישרה בקריאה טרומית את הצעת החוק של ניצן הורוביץ ומירב מיכאלי לאיסור טיפולי המרה. השמאלנים החליטו, ובצדק, שיש להרתיע ולהעניש פסיכולוגים שמציעים טיפולי המרה ל"חשודים" בהומוסקסואליות. בני גנץ תמך בהם, ויחד עם כחול לבן הביסו את הליכוד ואת החרדים. ועכשיו, כדי לנקום בכחולים-לבנים מאיימים החרדים בפסקת ההתגברות על בג"ץ. הקואליציה מתברברת – בית המשפט ישלם.

ולפני כן זו היתה ההצבעה שמנעה את הקמת הוועדה הפרלמנטרית לבחינת ניגודי העניינים של השופטים. הצעה שמשרתי השליט בליכוד תמכו בה, והגנצים חברו לאופוזיציה כדי להפילה.

וכמובן, ח"כ יפעת שאשא-ביטון שהחליטה לקחת ברצינות את הפיקוח הפרלמנטרי על ההגבלות שמשגרות הממשלה כמתוך תותח שיכור שיורה ללא אבחנה ולכל עבר. ה'לוס קנון' המפורסם. שאשא-ביטון סירבה לסגור ללא הצדקה חדרי כושר ובריכות ואחר כך אפשרה פתיחת מסעדות. ושוב היו אלה הכחולים-לבנים שסירבו לתת יד להדחתה.

מוקדם עדיין להספיד את הכנסת

ומה הלקח משלוש הדוגמאות האלה? שעדיין יש בתוך הקואליציה ובתוך הממשלה גורמים ערכיים וענייניים שעושים את עבודתם; שהכנסת מוכיחה שמוקדם עדיין להספידה ולהפוך אותה לשטיח נרמס של הממשלה; שכחול לבן אינה חותמת גומי חיוורת ונטולת עמוד שדרה. ועוד משהו - שהשמיים אינם נופלם גם אם נתניהו, מיקי זוהר או החרדים משתוללים כשנגזלת מהם פיסת משילות. או כשנגזל מהם עוד כלי להתעמרות בדמוקרטיה הישראלית.

הפגנות בירושלים | צילום: איי אף פי

חוק הקורונה שנידון הלילה נועד להשיב לממשלה את משילותה. כך הוכנס סעיף המאפשר לעקוף את הכנסת "התקיים דחיפות המחייבת כי תקנות מסוימות ייכנסו לתוקף במועד מוקדם יותר, הממשלה רשאית להתקינן... בלי אישור של הוועדה מראש". מהי הדחיפות המחויבת? אין לדעת. ניתן יהיה לבטל את תקנות לאחר דיון שיתקיים אחרי שבוע אבל עד אז הן יהיו בתוקף. וגם את שאשא-ביטון עקפו והעבירו את הפיקוח לוועדות אחרות, צייתניות יותר. ועדת חוקה, חוק ומשפט, החינוך, העבודה והרווחה, הכלכלה. כי מה הקשר בין ועדת הקורונה למשבר הקורונה? כל עוד יש את שאשא-ביטון – אין קשר.

3 קבוצות מחאה

נדמה שעידן נתניהו מגיע לפרשת דרכים שבה לראשונה מתעורר הציבור ודורש דין וחשבון, דופק חזק על דלתות בלפור וצועק: הלו, יש מישהו בבית, יש בעל בית?!

עד כה נמנו מפגיני נתניהו על שתי קבוצות. האחת שלא מוכנה לקבל נאשם בפלילים בראשות הממשלה. והשנייה שחרדה לנוכח המעשים המגונים שהוא מבצע בדמוקרטיה. שתי הקבוצות האלה לא הבשילו למסה קריטית שמאיימת על שלטונו.

ולשתי קבוצות אלה, שהן עקרוניות ונטולות קשר לקורונה, מצטרפת קבוצה שלישית - לא "פוליטית" כקודמותיה, אלא קבוצה "כלכלית" שרואה במנהיגות נתניהו סכנה לתעסוקה, לפרנסה, ללחם.

"הקבוצה הכלכלית" מורכבת מארגוני עצמאיים, נכים, תנועות נוער, אבל העצים פחות חשובים, חשוב היער שממנו בוקעת זעקת המיאוס מהדהדת מראש הממשלה. נתניהו שלא ניזוק יתר על המידה כראש ממשלה שמנוהל בידי צרותיו האישיות - הפליליות, הפוליטיות, המשפחתיות - חוטף עכשיו מכיוון לא צפוי. לא כנאשם ולא כפוליטיקאי אלא כמנהל המשבר. הוא כבר לא הקוסם שהביס את הגל הראשון, הוא האחראי הבלעדי לגל השני. ובגל הזה כבר אי אפשר להילחם רק בסגר ובידוד. עכשיו הכלכלה מדברת, עכשיו האנשים צועקים.

דלתות בלפור ושערי הכנסת והממשלה

מומחי הפגנות סבורים שמחאה אמורה להיות ממוקדת ביעדים, רצוי פרסונליים. המחאה הכלכלית של 2011 כוונה נגד המונופולים, יוקר המחיה, מחירי הדיור ומתווה הגז. היעדר הכתובת סייע לנתניהו להפיל את התיק על הטייקונים ולמלט את עצמו. וההפגנות ההן נשאו אופי של הפנינג ופיקניק, של צעירים סטלנים משדרות רוטשילד.

ועכשיו, הצעירים האלה הרבה פחות נחמדים. ניתז מהם זעם אמיתי. המחאה ה"אידיאולוגית" ו"הפוליטית" של 'הון-שלטון-עולם תחתון' קיבלה מה"רעבים" את העוצמה והמיקוד הפרסונליים של 'ביבי, עוף לנו מהעיניים'. ה'הון-שלטון-עולם תחתון' בתוספת ה'לחם עבודה' מצטברים למסה הקריטית שמתחילה לנענע מבחוץ את דלתות בלפור ושערי הכנסת והממשלה.

האם הלחץ מבחוץ יפגוש את הלחץ מבפנים? בינתיים, הדיאלוג בין המפגינים נגד נתניהו מהרחוב ל"מפגינים" נגדו מהכנסת והממשלה לא מציע תרחיש ומסגרת פוליטיים להסרת נתניהו. הדיאלוג הזה אולי ידחוף אותו להקדים את הבחירות כדי לקבל רוב ולהסיר את החטוטרות שחושפות את נכות משילותו. והוא צריך את זה כדי להגיע כראש ממשלה חזק לספסל הנאשמים המתקרב. הבעיה היא הקורונה שמקטינה סיכויי הימור הבחירות ומגדילה את הזעם ברחובות.