כך תצטרך מערכת החינוך לרקוד עם הקורונה בשנת הלימודים הבאה

כמו במחצית השנייה של שנת הלימודים הקודמת תש"פ, כך גם בשנת הלימודים תשפ"א, יהא על מערכת החינוך לרקוד עם הקורונה. הסוגיה הראשונה, כמו תמיד בתקופה הזאת היא – היכן לומדים.

אם התלמידים יידרשו ללמוד מהבית, כלומר "מרחוק", יעלו שאלות קשות נוספות: איך לומדים מרחוק בפועל? האם לומדים? כמה לומדים ומה לומדים? האם נבחנים ואיך? האם יש חשיבות בכלל ללמידה שנעשית מרחוק והילדים ספונים בביתם? אולי דרוש משהו אחר מ"למידה"? ואיך מתנהלת הלמידה בבית הספר? 

משרד החינוך כבר החליט שמכיתה ה' עד י"ב ילמדו מרחוק, כלומר מהבית. בגנים ובכיתות א'-ד' ילמדו בכיתות מחולקות. עם זאת, גלנט השאיר מקום לשיקול דעת נוסף לרשויות המקומיות למצוא "פתרונות". משמעה של התכנית שהוצגה לאחרונה על ידי גלנט היא שמעבר לכיתה ד' לא יהיו בשנה הבאה לימודים.

התשובה למצב צריכה להיות שונה בתכלית: למידה בשתי משמרות קצרות (12:00-8:00, 16:00-12:00), לתלמידי ז'-י"ב שבוגרים מספיק להגיע בכוחות עצמם לבית הספר ולהישאר לבד בבית. הם יפעלו בכיתות קטנות (לאחר חלוקת כיתות-האם הגדולות) המונות 20-15 תלמידים בלבד. מעבר לכך, על משרד החינוך להניח לרשויות המקומיות למצוא פתרונות לגנים ולתלמידי היסודי בגיוס כל המבנים הציבוריים הקיימים ביישוב, ולסכם זאת עם מרכז השלטון המקומי.

לימודים בצל הקורונה בבית ספר בתל אביב | צילום: עיריית תל אביב-יפו

שאלה נוספת, שכרגיל נדחית למועד מאוחר יותר, עוסקת בנושא בחינות המיצ"ב והבגרויות. בחינות המיצ"ב צריכות להתבטל בשנה הקרובה לטובת לימודים שבמרכזם מצבנו מול הקורונה ומול התחממות כדור הארץ.

אבל במוקד צריך לעמוד מצבם של התלמידים כפרטים - מצבם החברתי והרגשי, תוך אבחון בזמן של מצוקות נפשיות שבאות מתוכם או מהסביבה המשפחתית שלהם. לעומת התלמידים הצעירים שאינם נדרשים לעמוד בבחינות רחבות היקף, תלמידי החטיבה העליונה יוכלו להיבחן לבגרות אם המהלך של למידה בשתי משמרות יישא פרי. אם לא, גם הבחינות הללו – בגרויות לתלמידי י"א-י"ב – יצטרכו להתבטל.

בכל הנוגע ללמידה מרחוק - במידה ומשרד החינוך והרשויות ייכשלו במעבר ללמידה בשתי משמרות - זו היא עניינם של המורים והמורות והמנהלים והמנהלות. אין כאן אפשרות, ובעיקר אין צורך, לנסות לפקח על מה שעושים אנשי ההוראה עם תלמידיהם שנמצאים בבית.

סוגיית האוטונומיה בתכנים, של בתי הספר והמורים, צריכה להתברר בעיקר עם מרכז השלטון המקומי ומול ארגוני המורים. מדובר באוטונומיה כמצב מובנה, שאין למשרד החינוך הרבה מה לעשות איתה. המשרד צריך לכוון את בתי הספר לאשכולות של תחומי דעת, ולכלול בכך גם סרטים של פעילות גופנית שהתלמידים בבית יצטרפו אליהם.

חובה עלינו להגיע עתה לנושא הכאוב ביותר: הפערים בין הרשויות. בעוד שהרשויות המבוססות יידעו להסתדר בכוחות עצמן עם ההיערכות הנדרשת, הרשויות המקומיות החלשות זקוקות להדרכה מקצועית ולמשאבים עבור תשתיות.

אנחנו מצויים בתקופה שמזמנת השוואת תנאים בין מבוססים לחלשים, ובלבד שמשרד החינוך יחד עם מרכז השלטון המקומי ייקחו על עצמם את המשימה האדירה הזאת כבר עתה. שני הגורמים הללו צריכים לאתר במהירות אנשי מקצוע להדרכת הישובים שחסרה להם תכנית שיקום חינוכית וידע מקצועי לקדם תכנית כזאת.

נותרנו עם פחות מחודש וחצי להוביל מהלכים לאומיים גדולים, ועדיין לא נראה שיש כאן מישהו שעושה חשיבה מהירה ואחראית מחוץ לקופסא. חשיבה כזאת צריכה למנוע את השינויים התכופים, המבלבלים והמביכים שהיינו עדים להם מאז חודש מרץ. משרד החינוך צריך לפעול באופן שקוף ולשתף בה את הציבור כולו – הורים ורבים אחרים.

אברהם פרנק הוא ד"ר למינהל ומדיניות החינוך ומרצה לחינוך