אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
טיילור סוויפט מותחת את הגבול

טיילור סוויפט מותחת את הגבול

סוויפט חיברה את האלבום החדש שלה בעיצומה של המגיפה בפרץ של "דמיון משתולל". הרוח הפמיניסטית ושיתוף הפעולה עם נסיכי האינדי הופכים אותו למוצלח כל כך

27.07.2020, 08:15 | ניצן פינקו

בעוד שרובנו בילינו את הסגר בצפייה מרתונית בנטפליקס או בשיחות ועידה בזום, טיילור סוויפט הקליטה אלבום חדש, "פולקלור". האלבום השמיני של המוזיקאית האמריקאית הוא תוצאה של מה שהיא מתארת כפרץ יצירתיות שחוותה בבידוד. בזמן הזה "הדמיון שלי השתולל והאלבום הוא התוצאה", כתבה סוויפט באינסטגרם שלה. "דמיון משתולל" הוא עניין יחסי. אל תצפו לאופרת רוק משוגעת או לדאנס סוחף רחבות, או אפילו לשירי פרוגרסיב של שבע דקות. פרויקט החלומות של סוויפט הוא דווקא אלבום צנוע, שבו מככבות גיטרה אקוסטית, כלי מיתר והפקה מלנכולית ועדינה.

ביצירת "פולקלור" סוויפט פנתה לכמה מהכוחות האהודים והמוערכים בעולם האינדי, שמעניקים לאלבום חותמת איכות כמעט אוטומטית. היא מארחת בדואט את מוזיקאי האינדי פולק המוערך בון איבר (ג'סטין ורנון) ובנוסף משתפת פעולה עם גיבור האינדי ארון דסנר מההרכב האהוב The National, שהיה שותף להפקה, והביא את הצליל הנוגה המזוהה עמו. לנבחרת מצטרף גם ג'ק אנטונוף השותף הוותיק של סוויפט.

לאלבום בעיה אחת עיקרית, והיא: לנה דל ריי. שוב ושוב באלבום סוויפט נשמעת יותר כמו דל ריי מאשר עצמה. השיר "קרדיגן" נשמע כמעט כמו חיקוי, ולא ברורה ההחלטה להפוך דווקא את השיר הכי פחות מקורי באלבום לסינגל המוביל מתוכו. האינטונציות הספציפיות של דל ריי משתלטות על ההגשה הטבעית של סוויפט, והופכת למעין צל שמעיב על האלבום כולו.

הזמרת והיוצרת טיילור סוויפט הזמרת והיוצרת טיילור סוויפט הזמרת והיוצרת טיילור סוויפט

כמו דל ריי, גם סוויפט רוצה להתחקות אחרי ההיסטוריה של מולדתה ובו בזמן מציבה את עצמה כחלק מהמיתוס האמריקאי הגדול, הנצחי לכאורה. באלבומה האחרון של דל ריי, "נורמן פאקינג רוקוול" שיצא בשנה שעברה, דל ריי ואנטונוף שילבו ציטוטים ומחוות מוזיקליות כדי לבחון את החלום האמריקאי, ומה נשאר ממנו. ב"פולקלור" התוצאה מוצלחת פחות. בשיר "השושלת האמריקאית הגדולה האחרונה" מספרת סוויפט את סיפורה של רבקה הארקנס, שהיתה הבעלים המקוריים של האחוזה שאותה רכשה סוויפט בשנת 2013. הארקנס נולדה למשפחה עשירה והתחתנה עם איל הנפט וויליאם הארקנס. יחד הם רכשו את האחוזה בעלת 25 חדרי האמבטיה ו־8 המטבחים, והפכו אותה לבית הנופש שלהם, בו אירחו סלבס כמו סלבדור דאלי. לא ברור למה סוויפט מזדהה עם הארקנס, עשירה לבנה אקסצנטרית מעידן שחלף. בימים בהם המחאה הסוערת של תנועת Black Lives Matter סוחפת את הרחובות, והאומה האמריקאית כולה מנסה להתמודד עם מגיפת הקורונה, התוצאה מצטיירת כפריבילגית ומנותקת.

גם כשסוויפט מנסה להביא את קשיי מעמד הפועלות היא לא מצליחה לעורר אמפתיה. ב"mirrorball" היא שרה מנקודת מבטה של רקדנית במועדון חשפנות. "אני רוצה שתדע, אני כדור מראות, אני יכולה לשנות הכל בי כדי להתאים". כדור המראות, כמו ה"שנדליר" של סיה, הוא מטאפורה מאכזבת, שמצביעה שוב דווקא על נקודות העוורון המעמדי של סוויפט.

עם זאת סוויפט במיטבה כשהיא ממשיכה בביקורת הפמיניסטית הנוקבת שלה. "גם נשים אוהבות ציד מכשפות", היא מתריסה ב"mad woman", שמספר על "אלמנה אאוטסיידרית שמקבלת את הנקמה השמחה שלה". היא ממשיכה לצאת נגד כל מי שקראו לה משוגעת או תאוות פרסום ואופרטוניסטית לאחר המתקפה הציבורית של קניה ווסט עליה ב־2016.

השיר החזק ביותר באלבום הוא הדואט עם בון איבר, "exile", התגשמות של חלום עבור חובבי אינדי רבים. "את כבר לא המולדת שלי, אז על מה אני מגן?" שואל ורנון בקולו העמוק, הוא פונה אל האהובה שנהפכה לזרה, אבל גם מעלה בנו מחשבות על המולדת שלנו, והרגשות שהיא אמורה לעורר בנו. שיר הפרידה הזה מצליח להביע את חוסר הוודאות שמעיב על חיי היומיום שלנו בשנה האחרונה באופן מרומז, עדין ואלגנטי, ובכך להפוך לאחד מהשירים שמגדירים את התקופה הנוכחית.

אף שטיילור סוויפט עדיין מרגישה שיש לה מה להוכיח באלבום החדש, היא ממשיכה להתפתח כאמנית ולמתוח את הגבולות של עצמה, גם אם זו מתיחת גבולות קטנה ומתונה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות