אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
איך הופכים את המשחק "סימס" לריאליטי? מה שאמור להיות חינני מתגלה כמביך צילום מסך: Youtube

איך הופכים את המשחק "סימס" לריאליטי? מה שאמור להיות חינני מתגלה כמביך

הריאליטי על בסיס “סימס”, המשחק שנמכר ביותר מ־200 מיליון עותקים, כושל אבל מרתק מבחינת הניסיון להפוך את משחקי המחשב לדרמות טלוויזיה

27.07.2020, 08:15 | עמית קלינג

שיטוט קצר בנטפליקס מספיק כדי לדעת שכמעט אין מקצוע או תחביב שלא הולידו ריאליטי. אפייה? יש. אפייה גרועה? יש ויש. ניפוח זכוכיות? איפור? נפחות? גינון? בוודאי שיש. עכשיו לערוץ TBS האמריקאי, בשיתוף פעולה עם אתר באזזפיד, יש ריאליטי חדש, מהפכני וגרוע מאוד בו־זמנית. מוצר טלוויזיוני שפשוט בלתי ניתן לצפייה מצד אחד, אבל מעניק הצצה מרתקת לעתיד מצד שני. מפגן של תוכן שיווקי חסר בושה עם משפטי העצמה מלוקקים של דור ה־Z ומטה, ובעיקר, לא מובן מבחינת התוכן — ועדיין, תוכנית כזאת טרם נעשתה. זה The Sims Spark’d, ריאליטי שמה שעושים בו זה לשחק “סימס”.

יש סיבה שבגללה משחקים אחרים הפכו לענפים של גיימינג תחרותי (איספורטס) והסימס, משחק פופולרי מאוד שנמכר ביותר מ־200 מיליון עותקים, נהפך דווקא לריאליטי. כי מה בדיוק עושים בסימס? בונים בתים, מעצבים דמויות, שולחים את הדמויות לעבוד, להתחתן ולפטפט או לריב זו עם זו. לסימס אין יעדים מוגדרים או משימות; כבר בלידתו הוא התאפיין בהיותו ארגז כלים פתוח המאפשר את עיצוב הבית והדמויות שחיות בו, מראן ואופיין. "הסימס" ותוכניות ריאליטי נולדו פחות או יותר באותן שנים של ראשית שנות ה־90, ולמרבה האירוניה, לא פעם הן שימשו כמטאפורה זו לזו: סימס תואר בתור סוג של משחק של "האח הגדול", ודיירי "האח הגדול" מסביב לעולם הושוו פעמים רבות לדמויות בסימס.

מתוך תוכנית הריאלטי The Sims Spark’d , צילום מסך: Youtube מתוך תוכנית הריאלטי The Sims Spark’d | צילום מסך: Youtube מתוך תוכנית הריאלטי The Sims Spark’d , צילום מסך: Youtube

איך הופכים את כל זה לתוכנית טלוויזיה? גם אחרי צפייה בפרק של The Sims Spark’d זה לא לגמרי ברור. 12 שחקני סימס בולטים, כלומר סטרימרים ויוטיוברים בעלי מספרי עוקבים משמעותיים, מחולקים לארבעה צוותים של שלושה ומקבלים משימות ערטילאיות: “יש לכם 50 דקות כדי לספר סיפור באמצעות המשחק”. בפועל, אנחנו לא רואים הרבה מהמשחק עצמו: אנחנו רואים יותר את חברי הצוותים עושים הבעות פנים מוגזמות, ספק הותאמו לתוכנית, ספק הגיעו איתן קומפלט מהבית, תוך שהם מקלידים ומקליקים במרץ. גם הניסיונות המעטים לייצר דרמה בשל חילוקי דעות מתפוגגים מהר פשוט כי לתוכנית אין ממש זמן להתרכז בזה והיא רצה הלאה.

השיאים של התוכנית אמורים להיות כשהצוותים עולים להציג את הסיפור שיצרו לפני צוות השופטים — אחד ממפתחי המשחק ויוטיוברית סימס ותיקה. אלה רגעים מביכים: על המתמודדים הוטל להמציא סיפור בתוך המסגרת המוגבלת יחסית של ממשק המשחק, והם נדרשים לאלתר ולדובב את הדמויות. זה אמור להיות חינני, אבל זה מביך, והם נראים כמו ילדים שמנסים לעניין את ההורים המשועממים שלהם בתחביב שפיתחו.

אז למה שווה להתייחס לקיומה של The Sims Spark’d, גם אם לא לצפות בה באמת? משתי סיבות. תוכניות טלוויזיה מבוססות על משחקי מחשב הן עניין ותיק יחסית, אבל היא אולי הראשונה שלא מתייחסת למשחק שעומד בלב התוכנית כאל קוריוז, אלא כאל כלי. כל המעורבים לוקחים את מה שהם עושים מאוד ברצינות, והתוכנית לא מתאמצת יותר מדי להסביר לצופים את המשחק. זו כבר הנחה די מהפכנית, גם עבור תוכנית נישתית: שהצופים אמורים להכיר את המשחק או לפחות להבין מהר איך הוא עובד.

הסיבה השנייה מורכבת ומעניינת יותר: מה שיש כאן הוא התחלה של הבנה בנוגע לפוטנציאל שיש למשחקי מחשב וליחסי הגומלין של שחקן ומשחק כסיפור טלוויזיוני: אם היו מלהקים שחקנים מעניינים יותר, רהוטים יותר, או אפילו נותנים לאלו שלוהקו להתבטא במשפטים יותר מורכבים מ"או מיי גאד", ואולי נותנים להם יותר מ־60 שניות כדי להסביר את עצמם אפילו כאן היה יכול להיווצר משהו מעניין. יש הבזקים מזה בתחילת הפרק: השחקנים מספרים למצלמה על המקום שהמשחק תפס בילדות שלהם, איך הוא בנה אותם תוך כדי שהם בנו אותו ואיך השפיע על חייהם. בתוכנית הזאת מסתפקים, למרבה הצער, בקלישאות הכי נבובות שיש. אבל בעוד כמה שנים זה כבר לא יהיה אותו דבר.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות