מבלי ששמנו לב: האינטרנט החופשי והפתוח הפך לזירה של תוכן בתשלום חודשי

כשנפסטר הושקה, אי שם בשלהי המאה ה-20, הדבר הראשון שחשבתי לעצמי היה: יופי, יותר לא צריך לשלם על מוסיקה. הנה שירות שמאפשר למצוא את כל השירים שאי פעם נוצרו, להוריד אותם ולהאזין להם ללא תשלום. למה שמישהו יטרח עוד ללכת לחנות, ולשלם 50 או 60 שקל על דיסק כשפשוט אפשר להוריד את הכל בחינם מהאינטרנט?

בדיעבד, המחשבה הזו לא היה נכונה – לפני 21 שנה היה מאוד מורכב להעביר תוכן מהמחשב למדיה ניידת, ורק כשהגיע האייפוד של אפל באמת שלא היתה עוד סיבה לקנות דיסקים – אבל היא אפיינה את הלך הרוח של הרשת באותם שנים. מקום חופשי, רחוק מהשג ידם של מוסכמות, שבו כל התוכן שבעולם זמין בחינם, לכולם, ללא מגבלות. למה שאי פעם מישהו ירצה לשלם על תוכן ברשת?

זה לא שלא הייתי מוכן לשלם על תוכן – בין 2003 ל-2004 קניתי בהדרגה את כל העונות של מסע בין כוכבים: הדור הבא, מסע בין כוכבים: הסדרה המקורית ובבילון 5, וגם את העונה היחידה של בטלסטאר גלקטיקה המקורית על DVD במחיר של בין 90 דולר ל-118 דולר לעונה באמזון (בסביבות ה-1,800 דולר בסך הכל כולל משלוח, מה לעזאזל חשבתי?) – כי רציתי להיות מסוגל לראות אותן על הטלוויזיה, וכי לא היה פשוט באותה עת למצוא את התכנים האלו ברשת ולהעביר אותם מהמחשב לטלוויזיית ה-CRT שבסלון. כל העונות עדיין מאוחסנות באחת המגירות בבית, מסיבות סנטימנטליות בעיקר: אין לי כבר שום מכשיר שמאפשר לנגן אותן. אבל לשלם על תוכן באינטרנט? מה אני, פראייר? הכל שם בחינם, אין שום סיבה לשלם על משהו, לעולם. בטח כשמדובר בסך הכל בביטים דיגיטליים. אם אני כבר קונה תוכן - אני רוצה משהו פיסי שאני יכול להחזיק ביד. לא איזה משהו שיכול להיעלם סתם כך.

זה מה שחשבתי במשך הרבה שנים, גם כשהאינטרנט התחיל אט-אט להשתנות ולהפוך ממגרש משחקים חינמי לפלטפורמה תאגידית משומנת. אולי היה קשה להבחין בשינוי הזה, כי מרבית השירותים הגדולים והפופולריים – גוגל, פייסבוק, יאהו בזמנו – רכבו על התפיסה של האינטרנט כמקום חופשי, פתוח וחינמי והציעו את השירותים שלהם ללא תשלום (כשבפועל, שילמנו להם במידע שלנו). אבל הוא קרה בכל זאת, והעשור האחרון במיוחד התאפיין בעלייה של שירותים מקוונים בתשלום, ובשינוי בנכונות של המשתמשים, בעיקר אלו שהיו כאן בפריצה הגדולה של הרשת לשימוש נרחב בסוף שנות ה-90 ובתחילת המאה, לפתוח את הארנק בעבור שירותים אלו.

הבנתי סופית שגם אני השתנתי בשבוע שעבר, כשנשברתי ועשיתי מנוי לניו יורק טיימס. זה היה דיל ממש טוב – חצי דולר לשבוע למשך שנה בתשלום חודשי. 2 דולר לחודש לגרסה המקוונת של העיתון היומי הטוב בעולם. לא היתה שום התלבטות. רק אחרי שכבר רכשתי את המנוי שמתי לב לשינוי: לפני עשור, לא הייתי שוקל בכלל לשלם על משהו כזה. לפני חמש שנים, אולי הייתי מתלבט במשך זמן רב. ועכשיו? משהו שעושים בלי דקה של מחשבה.

השינוי הזה לא קרה בבת אחת. כמו הרבה שינויים הוא הזדחל עלי. הפעם הראשונה שבה התחלתי לשלם בקביעות על שירות מקוון היתה כנראה ב-2010, אחרי שקניתי את הנוק של בארנס&נובל (כי העדפתי את הפורמט הפתוח של המכשיר על פני הסגירות של הקינדל של אמזון. ב-2013 עברתי לקינדל, אבל זה כבר סיפור אחר לפעם אחרת). בניגוד למוסיקה ולווידיאו אין דרך טובה דיה להוריד ספרים דיגטליים ברשת, או לפחות לא היתה כזו ב-2010, אז התחלתי לקנות ספרים דיגטליים. גם ככה כבר קניתי ספרים באופן קבוע, אז המעבר היה די פשוט. והחיים שלי הפכו להרבה יותר קלים (חוץ מהמעבר מהנוק לקינדל, שהצריך הורדה והמרה של כל הספרים הדיגיטליים שקניתי קודם לכן).

הפעם הבאה היתה מתישהו בסביבות 2014, כשהתחלתי לשלם 99 סנט לחודש ל-50 גיגה-בייט שטח אחסון בשירות הענן של אפל. הרבה זמן נמנעתי מכך – למה שאשלם על אחסון בענן אחר שכבר קניתי אייפון בכמה מאות דולרים? – גיביתי את הטלפון לאייטיונז, העתקתי תמונות למחשב, הכל כדי שלא להזדקק לשירות המקוון. אבל מתישהו זו היתה טרחה גדולה מדי – לחבר למחשב, להמתין לגיבוי, להעתיק תמונות – כזו שלא שווה דולר בחודש. אז נשברתי ושילמתי. והחיים שלי הפכו להרבה יותר קלים.

בקיץ 2015 הגיע אפל מיוזיק עם שלושה חודשי התנסות ללא תשלום. לא ראיתי שום סיבה לשלם על מוסיקה, את הכל אפשר להוריד הרי. אבל לא ננסה? חייב, לפחות בשביל העבודה. וגיליתי שהרבה יותר פשוט ומהנה שיש גישה לכל שיר שרוצים, בלי שצריך לחפש אותו ולהוריד למכשיר. לא שווה 20 שקל בחודש? לגמרי שווה. אז המשכתי לשלם אחרי שנגמרו חודשי הניסיון (אבל עברתי לספוטיפיי אחרי לא הרבה זמן, השירות פשוט הרבה יותר טוב), ובשש השנים האחרונות הוצאתי יותר על מוסיקה דיגיטלית ממה שהוצאתי לא מוסיקה פיסית ב-35 השנים שקדמו לכך.

אבל אני בחיים לא אשלם על תוכן וידיאו ברשת. זה מגוחך. קליינט הביטורנט מוגדר להוריד אוטומטית את כל הסדרות שאני צופה בהן, ואני יכול להזרים את הפרקים בלי שום מאמץ לטלוויזיה החכמה בסלון או לכל מכשיר אחר בבית. מה צריך יותר מזה? אבל אז, בינואר 2016, נטפליקס נכנסו לישראל ואפשר היה סוף סוף להשתמש בשירות בלי צורך בשטיקים כמו VPN, ולהנות ממנו בקלות על כל מסך בבית. ומתברר שוואלה, זה שירות ממש טוב. במיוחד כי יש שם את העונות המלאות של כל הסדרות בזיכיון מסע בין כוכבים (מינוס פיקארד), ושזה הרבה יותר נוח מלהוריד סדרות בביטורנט. לא שווה 46 שקל לחודש? בוודאי ששווה.

לפני שנה וחצי עשיתי מינוי לאתר הארץ, כי גם ככה אני קורא שם הרבה והרבה יותר פשוט לשלם וזהו מלעשות את כל הטריקים לעקוף את חומת התשלום שלהם. ויש גם כמובן שירות IPTV מקומי, קודם זה היה פרטנר נכון לעכשיו זה יס+ כי היה דיל מאוד מוצלח (אבל מי יודע איפה נהיה בעוד שלושה חודשים – ממש קל להחליף שירות טלוויזיה היום), ואפילו TV+ של אפל, שאני עדיין לא משלם עליו כי שנה חינם למי שקנה מכשיר אפל (אם כי הוא, בינתיים, בסכנה רצינית שלא יחודש בתום שנת החינם – בכל זאת, אין כמעט מה לראות שם).

אז, למי שעוד עוקב, אנחנו עם שישה שירותים מקוונים בתשלום קבוע בחודש, רק אחד מהם מחליף שירות מסורתי, אופציה (חלשה) לשירות שביעי ועוד שתיים עד שלוש רכישות דיגיטליות של ספרים בחודש. זה לא מעט בכלל, אפילו הרבה, וכמעט שלא הרגשתי את זה קורה.

וזו, בערך, המחשה של השינוי שעבר על הרשת, בעיקר בעשור האחרון. ממקום שבו הכל חופשי ופתוח, ואין שום סיבה לשלם על התוכן והשירותים (פרט לתוכן מקצועי במיוחד, שגם ככה אם באמת צריכים מקבלים דרך מקום העבודה או הלימודים), לזירה שבה הדברים הטובים ביותר והמוצלחים ביותר עולים כסף, ויש לא מעט אנשים שמוכנים לשלם עליהם. לא כולם, אולי אפילו לא רובם. אבל הרבה מהם. וזה מספיק כדי לתחזק מגוון חברות חדשות וליצור מודלי הכנסות מהותיים לחברות קיימות.

זו לא אותה רשת שאלו שגדלו בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 זוכרים. היא הרבה יותר משוכללת, מגוונת, מעניינת ומבדרת, אם הרבה יותר תוכן שמגיע בהרבה יותר צורות וניתן לצרוך אותו בהרבה יותר דרכים. אז מה אם זה עולה לנו קצת כסף? זה לגמרי שווה את זה.