צילום: אוראל כהן
"הרצון לביטחון כלכלי לא סותר את הצורך לשחק"
דווקא בשיא משבר הקורונה השחקנית טלי שרון מרחיבה את בית הספר למשחק שהקימה ומוצאת לו משכן קבוע. לצד זה, היא משתתפת בשתי סדרות חדשות
דווקא בתקופה שבה עסקים נסגרים השכם והערב, החליטה השחקנית טלי שרון לקחת את העסק שלה צעד אחד קדימה. בית הספר לסדנאות משחק לחובבים שהקימה לפני שבע שנים הלך וגדל, ועכשיו יש לו גם משכן קבוע.
קראו עוד בכלכליסט
“אני לא יודעת אם זה אומץ או טיפשות”, היא אומרת. כבר הרבה זמן שהיא חולמת על בית משלה, ודווקא בתקופת הקורונה נפלה לידיה הזדמנות חד פעמית. “שנים שכרתי חללים לפי שעה. מצד אחד מאוד רציתי סטודיו משלי ומצד שני פחדתי להתחייב, ויצא שאני מתחייבת בתקופה הכי בעייתית שיש. אבל אני מאמינה שיהיה טוב ושזה יצליח”. בסטודיו מלמדים גם יפתח קליין, ורד פלדמן, אלמה דישי, חגית גינזבורג, בעלה, השחקן אסף סולומון, ויש גם סדנת נוער לקיץ עם טום באום ודני לשמן. בתקופת הסגר נעצרו כל הסדנאות, ושרון המשיכה בזום ללא תשלום כדי לשמור על הגחלת. “חשבתי שזהו, שהכל נגמר, וכולם יבקשו את הכסף חזרה, ואני אצטרך להתחיל מהתחלה. למזלי, לשמחתי ולתדהמתי, אף אחד לא עשה את זה וכולם חיכו לחזור. זה ריגש אותי. אחרי הסגר היתה הרשמה מטורפת כי אנשים היו צריכים את הדבר הזה לנפש שלהם. הצורך במפגשים התגבר ולכן הביקוש גדל. גם הורדנו מחירים וצמצמנו את מספר האנשים”.
הסטודיו שממוקם ברחוב הצפירה כולל שלושה חללים, במה, רצפת פרקט המתאימה גם לשיעורי תנועה, ואבזור מלא של סאונד ותאורה. לשרון יש תוכניות להפוך את המקום להרבה מעבר למה שהוא היום. “בבקרים אני רוצה להשכיר את החללים כי אנחנו פועלים בעיקר בערבים. יש מחשבות להקים מועדון סטנד־אפ לנשים, לעשות מופעים קטנים ומופעי ג’אז. המטרה היא להפוך את המקום לבית הכי נעים, פאנקי ומגניב, שכיף לבוא אליו”.
הקורונה תפסה אותה בשיא פריחתה. שלוש בנותיה גדלו והיא חזרה לישון בלילות. היא עלתה עם ההצגה “הדירה של רוזה” בתיאטרון באר שבע, שהספיקה להציג רק שלוש פעמים. בימים אלו היא מצטלמת לסדרת הנוער של יס, “בת השוטר”, ובקרוב תתחיל להצטלם לסדרה החדשה של טליה לביא “ילדות סכסכניות”.
“הסט בימים האלה כל כך מוזר כי אף פעם לא יודעים אם מחר יהיו צילומים. פתאם ההצגה לא חייבת להימשך, ויכול להיות שיחליפו שחקן כי מישהו נכנס לבידוד. העולם נהפך למקום ארעי ולא בטוח אז לומדים לאלתר. קרעתי את התחת שנים כדי לבנות את העסק, והרבה פעמים התנגן לי המשפט ‘שמישהו יעצור את העולם אני רוצה לרדת’. בסוף זה קרה והיתה לי איזו הקלה, וכשהכל נעצר הייתי צריכה לחשוב איך אני ממשיכה מפה. כשאתה עצמאי אתה לא באמת יכול לעצור ולתת לעצמך מנוחה כי יש דאגות”.
היא השתתפה כבר בהפגנות הראשונות של העצמאים, והביעה את קולה ואכזבתה. “לממשלה לא באמת אכפת מהאזרחים שלה, והעצמאים מבחינתם שקופים. ההחלטות שרירותיות ומונעות משיקולים פוליטיים מבלי להתחשב באמת בבני אדם ששמים את החיים שלהם בעסק, שתוך יום סוגרים להם אותו בלי הסבר, הבנה רחבה של המצב או תכנון. אם הייתי יודעת שיש תכנון כמה חודשים קדימה הייתי יכולה להיערך לזה, גם אם אצטרך לשלם מחירים כלכליים ונפשיים, הייתי מבינה את ההיגיון ואת המטרה והייתי נרתמת. כרגע התחושה היא שלאף אחד לא מזיז. אני לא קיימת מבחינתם. תתמודדי”.
מעבר לעיסוק הכלכלי כואב לה הזלזול בעולם התרבות. “עולם התרבות פתאם נעלם ולא מדברים עליו. זה נורא. הזלזול במקצוע המשחק גומר אותי. זה מקצוע לכל דבר, אנשים לומדים ומתחייבים לזה. אני שמחה שבניתי לעצמי פלטפורמה שהיא בידיים שלי. כשילדתי הגעתי להחלטה שאני לא נמצאת יותר במצב התלותי הזה, ושאני רוצה ביטחון כלכלי. עשיתי הרבה עבודה שחורה ושמתי את האגו שלי בצד כדי להגיע לזה. אבל זה לא במקום לשחק, אני חייבת להמשיך לשחק - ובמקביל יש לי עסק”.