כך תשרדו נפילה ממטוס בלי מצנח

שלום, כאן הקברניט; אתם יודעים, אני לא מאמין בנסים. לראייתי לכל דבר שיתכן פיזיקלית יש הסתברות כלשהי, ולפעמים הוא קורה. זה מאוד מפתיע אנשים, אבל רק משום שמשהו מאוד נדיר, זה לא אומר שהוא קסום. ועדיין, פה ושם נתקלים בסיפורים שמעיפים את הראש, וקשה למצוא מילה מתאימה יותר מ"נס"; וכזה הוא סיפורו של אחד ניקולס אלקמייד.

מלחמת העולם השנייה השתוללה במלוא עוזה; וכמו רבבות צעירים בריטיים שראו את המפלצת הנאצית טורפת את אירופה, התגייס גם אלקמייד לחיל האוויר המלכותי.

הוא הוכשר כמקלען אוויר - תפקיד שלא קיים היום, אך בשנות הארבעים היה חיוני ונדרש: הכלי העיקרי להחלשה שיטתית של האויב היו המפציצים הכבדים, שהשמידו תשתיות בעורפו. לכל מטוס כזה היו שני טייסים, אבל ארבעה-חמישה מקלענים, אנשים שתפקידם להדוף באש את מטוסי הקרב של האויב.

וזה היה ג'וב הרבה יותר מורכב משנדמה: הם עברו הכשרה בירי בהיסט שכללה שיעורי בליסטיקה מתקדמים, תפעול מערכות חירום במטוס ועוד.

אלה היו האנשים שנפגעו הכי הרבה במפציצים, והאומץ שלהם היה אגדי ובלתי נתפס - לא פעם המשיכו לירות ולהילחם תוך כדי שהמטוס שלהם בוער כולו ונופל מהשמיים; לא פלא שאיירון מיידן כתבו עליהם שיר. וסמל אלקמייד הוצב בתפקיד בו המספרים היו לרעתו: מקלען הזנב.

בגלל שרוב מתקפות מטוסי הקרב על מפציצים בוצעו מאחור, חטפו המקלענים האלה יותר מבעמדות אחרות. וגם מתו יותר: אם המקלען הימני בירכתי המטוס חטף פגז 20 מ"מ שהעיף לו את הרגל, המקלען השמאלי היה יכול להסתובב, לשים עליו חוסם עורקים ולהציל את חייו. אבל הבחור שבזנב? אי שם בקצה המטוס, הקצה שמעברו נורית אש מוות כרגע? אפשר היה לזחול עד אליו רק אחרי שהמטוס יצא מכלל סכנה. ובמקרים רבים, המסכן כבר דימם למוות עד אז.

אלקמייד שירת בטייסת 115 שהפעילה את הלנקסטר, מפציץ כבד מעולה (לטעמי, הטוב ביותר בזמנו) ונשלחה לכתוש את מפעלי אירופה הכבושה לילה-לילה. כן, בעוד האמריקאים הפציצו ביום (מתי שקל יותר לכוון) העדיפו הבריטים את החשכה (מתי שגם לטייסי האויב קשה לכוון).

לנאצים היה פיתרון לכך: מטוסי קרב לילה. היו אלה מטוסי קרב כבדים, שנשאו מכ"מ בסיסי. בעזרתו, גיששו דרכם אל תוך מבני המפציצים ונצמדו למפציץ - ואז פתחו באש.

ההנחה היתה שלמטוס קרב לילה יהיה קשה למצוא שוב מטרה לאחר שכבר ירה לעברה, וכל הקטע הוא לירות בהפתעה ולהימנע מאש מקלעי ההגנה. ולכן, השתמשו בתותחים גדולים ואפילו רקטות. בדגמים מסוימים כוונו התותחים כלפי מעלה, כדי לבקע את המפציץ מבטנו, היכן שהפצצות - ולהשיג זאת במכת אש אחת.

במרץ 1944 היה סמל אלקמייד כבר מקלען מנוסה. הוא השתתף בגיחות הפצצה רבות, ובין שמן הרובים והגופרית, החל להריח גם את סוף המלחמה. לראייה, הטייסת שלו נשלחה להפציץ יותר ויותר מטרות בתוך ברלין עצמה. ובדרך פגשו בפחות מטוסי קרב.

ב-24 בחודש המריאו 300 מפציצי לנקסטר בדרכם לבירה הגרמנית. המשימה עברה כסדרה: מתקרבים לאזור המסוכן (ומקווים שלא ליפול על פטרול מטוסי קרב לילה), בקרבת המטרה מתמלאים השמיים אצבעות אור של זרקורים ופיצוצי נ"מ, הפצצות נופלות ואז מסתובבים ונותנים גז הביתה. המטוס של אלקמייד היה בדיוק בשלב הזה, והחל לטפס ולצבור גובה. נראה שלפחות הלילה, חמקו אנשיו ממלתעות המוות.

לאחר כמה דקות של טיסה מהירה, חטף הלנקסטר גל אש בבת אחת: מטוס יונקרס 88, מפציץ גרמני שתפקד גם כמיירט מפציצים, נצמד אליו ונתן צרור 30 מ"מ שפגע בכל המקומות הנכונים: מנועים, צנרת דלק, תחמושת.

הלנקסטר החל להתפרק; הצוות, שראה את דפנות המטוס מתקלפים סביבו ואת כולו בוער, מיהר לתפוס מצנחים ולקפוץ מכל פתח אפשרי. גם ניקולס אלקמייד רצה, ממש-ממש רצה, אך סופת האש שהשתוללה בחלל המפציץ פשוט שרפה לו את המצנח.

אז הוא פשוט קפץ בלעדיו.

קפץ מגובה של 18,000 רגל, חמישה ק"מ וחצי, דרך ארוכה למטה. קפץ כשלכמה שניות האיר המטוס הבוער את סביבתו, ואז חושך מצרים - הוא אפילו לא ידע כמה הוא קרוב לקרקע. קפץ כמו שקפצו רבבות לפניו ממפציצים אבודים, בידיעה שמוות ודאי וברור מגיע בעוד דקה וחצי בערך. קפץ תוך שהוא מקלל ומתפלל, אבל יודע שפה החיים שלו נגמרים.

הוא הגיע למהירות נפילה חופשית, וצלל לאדמה במאות קמ"ש. אך כשהגיע למטה, פגש דווקא בעץ ענק. הוא לא פיספס אף ענף בדרכו לקרקע ואז נפל בתוך ערמה גדולה של שלג רך, שבדיוק ירד והצטבר. סמל ניקולס אלקמייד הציץ מתוך ערימת השלג ונעמד על רגליו. הבנאדם שרד נפילה מן השמיים.

חיילים נאצים תפסו והעבירו אותו לחוקרי הגסטאפו. וההם כל כך נדהמו מהסיפור שלו, שהיו חייבים לברר. בדיקה זריזה גילתה את הריסות מטוסו של אלקמייד, בתוכו מצנח שרוף. והנאצים שכחו את הנאציות שלהם לרגע, ופשוט השתגעו: קרה להם נס מול העיניים.

אלקמייד נותר במחנה שבויים עד סוף המלחמה, ושם זכה ליחס של סלב. הוא קיבל פטור מכל תורנויות וענייני המחנה, עשה שם מה שהוא רוצה, קיבל את האוכל הכי טוב שניתן היה להשיג וקצינים נאצים באו לעיתים קרובות, ישבו לרגליו בעוד הוא מספר איך נפל מן הרקיע.

אלקמייד לא היה היחיד מסוגו: קחו לדוגמה את איוון צ'יסוב, נווט במפציץ איליושין IL4 סובייטי, שחטף אש קטלנית ממטוסי קרב גרמנים בינואר 1942. צ'יסוב קפץ ממטוסו אל תוך קרב אוויר המוני. הוא בכוונה לא פתח את המצנח שלו, כדי שלא ירו בו טייסים גרמנים - מה שקרה לא פעם במלחמה. ואולם, הוא קפץ מגובה 23,000 רגל, היכן שהאוויר דליל מאוד; צ'יסוב המסכן התעלף ופשוט צלל לארץ. הוא נחת על דופן מצוק תלול ומושלג ואז התגלגל למטה.

גנרל פאבל בלוב, שהיה במקום ביחד עם חוליית הפיקוד שלו, ראה את זה קורה מול עיניו. כשניגש עם אנשיו אל צ'יסוב מחוסר ההכרה, הופתעו לקלוט שהוא חי. בניגוד לאלקמייד, צ'יסוב פשוט נשבר: האגן התפרק, הגב נסדק, הצלעות נסדקו ועוד. ולמרות הכל, החלים ושב לשירות חיל האוויר האדום - ויצא לעוד 70 משימות.

ב-1943 נפל המקלען האמריקאי אלן מאגי ממפציץ B17 שחטף אש נ"מ מעל סנט נאזר בצרפת. הוא ניסה לקפוץ דרך תא הפצצות של המטוס, אך איבד את הכרתו כי אין הרבה חמצן בגובה 22,000 רגל. מאגי צלל הישר אל בניין תחנת הרכבת של סנט נזאר, ופגע בול במקטע זכוכית בגג - חלון גדול, שבלם את הנפילה. מאגי שרד, בקושי; הוא נפצע קשה, וגופו התמלא בזכוכיות.

והמקרה הכי קיצוני ארע ב-1972, בטיסת נוסעים משטוקהולם לבלגרד. וסנה וולוביץ', דיילת בחברת JAT הסרבית, הלכה בקבינת מטוס DC9 כשגופו פשוט התבקע; מחבלים קרואטים הגניבו פצצה למטוס, והוא החל להסתחרר ולצלול. הפיצוץ העיף אותה לאחורי המטוס, שם נפלו עליה מזון, שמיכות וציוד.

היא נפלה כך בתוך הזנב מגובה 33,000 רגל, ושרדה: אמנם חוותה פציעות קשות ביותר, אך נותרה בחיים. כנראה שהשילוב בין כל מה שנפל על וולביץ', העובדה שהזנב נפל בתוך יער צפוף ושלג שהצטבר על הקרקע הם שפיזרו את המכה.

ולעומת זאת, ב-2018 נפלה אלנה ואסילייבה, דיילת של חברת אמירייטס ממטוס בואינג 777 ונהרגה. התאונה המוזרה קרתה בנמל התעופה של אנטבה (כן, אותו ההוא): המטוס חנה, והיא פשוט נפלה מהדלת עשרה מ' אל האספלט ונפצעה אנוש.

מה ההבדל? ובכן, לא היה למסכנה שום דבר שהאט את נפילתה או פיזר את האנרגיה הדרגתית כשפגעה בקרקע. אם היתה נופלת על עץ בגובה 2 מ', יתכן שהיתה יוצאת חבולה, אך מאוד חיה.

מה שמחזיר אותי לעניין הנסים - ישנה הסתברות נמוכה מאוד שאדם שנופל מהשמיים ללא מצנח ישרוד. "נמוכה" זה בלשון המעטה: גם אם יהיה זה צנחן מנוסה שיודע איך לייצב את עצמו באוויר, גם אם יש בקרבתו מקווה מים והוא יכוון עצמו אליו או יער עבות - ישנו סיכוי גדול מאוד שיתבקע כמו ביצה שנפלה מהשיש. אבל אם ישנם במקרה מספיק עצמים שבולמים את הנפילה מבלי לגרום נזק קריטי לנופל, תתפזר האנרגיה וההישרדות אפשרית בהחלט. וכשכל התנאים מתקיימים בצורה מושלמת, אפשר להישאר בחיים ממש בלי שריטה. ניקולס אלקמייד יצא מהנפילה שלו עם נקע קל ברגל; מה אגיד לכם, נפצעתי יותר במשחקי כדורסל.

בשורה התחתונה, הדרך המומלצת להגיע לקרקע מן המרומים היא נחיתה מבוקרת. אך גם אם קרה דבר נורא ואתם באוויר בלי מטוס ובלי מצנח, עדיין יתכן שתוכלו לספר על כך. טיסה נעימה!