צילום: הבעלבתים
תרבות השוליים מת"א עולה לבלפור: הכירו את "החייזרים" שמאחורי המחאה
אנשי מועדוני תרבות השוליים וחיי הלילה עולים להפגנות בבלפור. אחרי שמועדון הבלוק פרסם השבוע פוסט חריף במיוחד שצבר כמיליון צפיות ואלפי שיתופים, בו קרא לראש הממשלה נתניהו להתפטר מתפקידו והזמין את הקהל שלו להגיע לירושלים - כבר אפשר לסמן תופעה
כשמדברים על משבר עולם התרבות חושבים תחילה על המוסדות המסורתיים: תיאטראות, מוזאונים, גלריות, היכלי הופעות וכדומה. אותה תרבות שלפני עידן הריחוק החברתי נמצאה כבר במשבר רלוונטיות ארוך בצילה של המהפכה הדיגיטלית. היו מי שכבר הספידו.
הצעירים של 2020 אולי ממעטים להגיע לגלריות ולבתי הקולנוע, אבל בטוח שצורכים ויוצרים תרבות מקומית מרעננת כאן מתחת לאף שלנו, בשולי הערים. ירושלים, חיפה ובעיקר תל-אביב הצליחו להצמיח מתוכן תרבות שוליים בועטת וחתרנית שעושה רעש גם ברחבי העולם. בימים כתיקונם האנשים האלו מושכים הנה אלפי תיירים, מייצרים מאות אירועי תרבות בשנה, ומספקים מקור פרנסה לאלפי עובדים, ספקים ואמנים.
מברמנים, סאונדמנים, מאבטחים ותאורנים, ועד מעצבי תלבושות, פרפורמרים ורקדנים - אלפים מעובדי חיי הלילה נותרו בבת אחת ללא פרנסה. רבים שזה כבר החודש השישי בו לא עבדו כלל, חלק ניכר מהם פרילנסרים שגם לדמי אבטלה לא זוכים. בניגוד לאיגודים שקמו לייצג את האינטרסים של מגזרים שונים מול הממשלה, אנשי תרבות השוליים לא ניגשו לזירה הביורוקרטית ועלו לירושלים עם כוונה לשינוי עמוק יותר. 750 שקל כבר לא ירגיעו אותם.
מועדון הבלוק, הסמן הבולט של סצינת חיי הלילה הישראלית, פרסם השבוע פוסט חריף במיוחד שזכה לתהודה גדולה. הם קוראים לממשלת ישראל ולעומד בראשה לפנות את מקומם ולהתפטר, זאת לצד גרפיקה מעוררת השתאות בה מוצג ראש הממשלה אוחז בובות חוטים. את הדמויות מגלמים חברי מפלגתו, ולצידו אשתו ובנו כשמאחוריהם המכ״תזיות. בסוף הפוסט המאוד מנומק שכבר הגיע למיליון צפיות, מוזמנים 100 אלף העוקבים בעמוד להגיע להפגנות בבלפור. אסקפיזם לא היה שם.
״בהתחלה ניסינו להשיג מידע ממשרד הבריאות אבל לא היו תשובות. מהר מאוד הבנו את הסיטואציה. גם האמנו בסגר, חשבנו שזאת החלטה נכונה. אבל היציאה ממנו הייתה מהירה ולא מבוקרת״ טוען ירון טראקס, היזם, הבעלים והרוח המוזיקלית החיה של המועדון ב-12 השנים בהן הוא קיים.
בזמן שראש הממשלה אמר לציבור ״תעשו חיים״, הוכרע גם מפעל חייו של טראקס שנותר סגור עוד חודשים בזמן שהמשק החל לחזור לשגרה. ״אם רה״מ היה מבין שצריך לשחרר את הכסף מהר ואת האנשים לאט היינו במקום אחר״. טראקס, החבר בקבוצות של בעלי מועדונים וברים מתאר את חוסר האמון בממשלה ״על פניו המענקים לא רעים אבל הם פשוט לא הגיעו. עברו ארבעה חודשים וכלום. רק לפני שבועיים נכנס כסף ורק על חלק קטן מהתקופה. האיחור גרם לעשרות עסקים לסגור״. מכאן הדרך של בעלי המועדונים להפגנת המונים בכיכר רבין הייתה קצרה, אבל קריאה בפוסט מציגה כעס ששורשיו עוד לפני הקורונה, הוא מדבר על ניתוק ערכי של ההנהגה מהעם.
לא חששת להביע עמדה כל כך נחרצת?
״הבלוק באופן היסטורי לא נרתע מלהביע דעות, גם כאלה לא פופלריות. תמיד אפשרנו מקום לכולם, מכל העולם ומכל הסוגים והמינים. לצאת ככה נגד ראש ממשלה עוד לא עשינו, אבל אני חושב שכיום להביע עמדה זאת החובה המוסרית של כל גוף שהוא שופר ומדבר לקהל גדול. להשאר בשקט זה פחדנות״.
טל ממן וליאל בומברג, מבעלי ליין המסיבות הוותיק ׳פאג׳, מספרים שהקורונה תפסה אותם בתקופה החשובה ביותר בתולדות הליין - כשעברו למועדון האמן 17. ״זה הפסיק עבודה של המון אנשים, אבל מעבר למקומות העבודה וההפסדים, נוצר פה חלל. לאנשים אין איפה לפרוק ולשחרר את כל התסכול של התקופה הזאת, החוסר חידד את הנחיצות של חיי הלילה״.
אז אנשי הלילה יצאו לחל״ת והרימו את המסיבה בבלפור?
״אנחנו מתבוססים בסיבות למחאה הזאת כבר שנים. אנחנו חיים במקום שהקשו עלינו תמיד והשיח האלים שאנחנו יוצאים נגדו עכשיו הרגיז אותנו הרבה לפני. אבל המצוקה האמיתית שאנשים נקלעו אליה הוציאה את כולם מהבועה. הוציאה אותם מהבית״ מספר ממן.
ליין הפאג כבר 17 שנים לוקח את השונות ומעלה אותה על נס עם מסיבות מחתרתיות שנותנות במה לאמנות אלטרנטיבית שלא פעם גם מאתגרת את הבליינים. את הבמה לקהילה שאספו סביבם מצאו הקיץ בכיכר פריז, כך מספר ליאל בומברג,״בכל העולם יש רצון לתרבות שוליים ורצון ליצור קהילה מחבקת לאנשים שלא מרגישים שייכים. העובדה שאנחנו חיים בישראל, מדינה שלהיות שונה בה זה דבר מאוד בעייתי, רק מעצימה את הרצון שלנו להיפגש, ליצור, ולחשוב איך עושים כאן אחרת. יש פה המון אנשים יצירתיים שנרתמים ולוקחים חלק ואנחנו נותנים את התשתית ליצור יחד בתקופה הזאת. זה מחזיק אותנו״.
נתניהו, הטרנד הלוהט של שלהי שנות ה-80, יבא ארצה כבר אז מתודות שיווק אמריקאיות והחיל אותם על הפוליטיקה הישראלית תוך שהוא התמקד בשיח ישיר עם הקהל שלא בתיווך גופי התקשורת המסורתיים. כבר בסוף שנות ה-90 הקים אתר אינטרנט ויצר חלופה נטולת ביקורת לקשר עם הבוחרים בזמן שמפלגות השמאל לא היו אפילו בכיוון לעבר העולם המקוון. כיום המפגינים שנולדו לתוך המציאות הדיגיטלית של הרשתות החברתיות, מתכוונים להשתמש ביתרון שלהם לטובת המאבק: ״יש לנו קהל בינלאומי גדול ואנחנו פונים אליהם שילמדו מה קורה כאן ויעזרו לנו להפעיל את הלחץ מבחוץ״ מוסיף טל. ״אנחנו מאוד רוצים לשלב את הקהילה שלנו בהתעוררות האזרחית. זה הכוח שיש לדור הזה - אנחנו חזקים ברשתות, אנחנו חזקים בעיצוב גרפי, אנחנו חזקים בלהשפיע על דעת הקהל".
גם אלו המתנגדים להפגנות נמצאים ברשתות, והפוסט של מועדון הבלוק, כך סיפר טראקס, זכה גם לתגובות קשות ״אומרים שאני מערבב בין אמנות לפוליטיקה, אבל אני גדלתי על ברכי חנוך לוין שהראה איך יצירות האמנות הכי גדולות היו תחת מחאה פוליטית. החובה המוסרית של אמנים היא להשמיע את הקולות שלא נשמעים ובבלוק אנחנו יוצרים אמנות שזה דבר פוליטי בעיני. היה ברור שגם נותקף אבל כתבתי את הפוסט במשך שבוע ובצורה כמה שיותר מנומקת, לא מתלהמת ומלאה רגש. הדברים שכתבתי עליהם הם דברים שרוב מכריע בעם מודע להם. את העובדות של המחדל הזה, את השחיתות, את זה כולם יודעים״.
עם הבלוק והפאג עמדו יחד גם אנשי הליין קוק שוק ואנשי מועדון האלפאבית, יחד אלו האנשים שאחראים על מרבית המסיבות והאירועים הלא שגרתיים של העיר הגדולה. יוחאי מטוס, ממקימי ובעלי הקוק שוק, סיפר על ההענות של הקהל ״הכוח המקוון שלנו הוא כוח חברתי לכל דבר. הלייקים האלה זה אנשים שבשגרה נפגשים פעם בחודש, זו לא קהילה וירטואלית מדומיינת. ההחלטה להעלות איבנט ולהזמין את הקהל שלנו לבלפור ובכך לתת כוח למחאה הייתה לנו טבעית, האיבנט הכי מצליח שלנו זה האיבנט של ההפגנה״.
הליין קוק שוק קיים כבר שש שנים ונושא את הדגל הפוליטי של סצנת הלילה הישראלית ״לפני הקורונה עשינו מסיבה שנקראה ״מסיבת סוף העולם״, חילקנו שם מסכות פנים. היום מסיכות הן חובה. תמיד דיברנו פוליטיקה. המסיבות שלנו והעשייה שלנו תמיד בהקשר למה שקורה בחוץ. השיח הציבורי כאן בשנה האחרונה רק חיזק אצלנו את אווירת סוף העולם וכשהמגפה פרצה מבחינתנו זה היה כמעט סימבולי, היא הוכיחה שצדקנו״.
מטוס מגדיר עצמו ״אמן לשעבר״ - הוא נטש את עולם האמנות הממוסד של הגלריות והפך את האמנות שלו לנגישה, חיה וזמינה לכולם בזירת חיי הלילה. ״כשאתה הולך למסיבה בכל עיר בעולם אתה תוכל לגלות הרבה על המציאות שמחוץ למועדון, אנשים שבורחים מהמציאות לתוך המסיבה גם מעידים הרבה על התרבות שהם בורחים ממנה. זו תרבות נגד, ולפני שאנחנו עסק או בילוי אנחנו תרבות נגד. לא מהמקום האלים או הפסימי״.
״אנשים משקיעים את הכסף שאין להם בעתיד של כולנו״
״מועדון האלפאבית החזיק קהילה מאוד גדולה עם מגוון רחב של אמנים. תמכנו תמיד בתרבות מקומית ונוצר באלפאבית בית לתרבות שוליים, כמו מתנ״ס למבוגרים״. גם הוא מדווח על איחור בקבלת המענקים, אבל זה לא העניין, על זה הם יתגברו לטענתו ״העניין הוא שקהילה שלמה, לא קונבנציונלית, הייתה מתפרנסת מהמקום הזה. אלו אנשים מאוד מיוחדים״. סיפר אחד מבעלי מועדון האלפאבית לכלכליסט. מבחינתו כשהפרנסה הלכה, הדחף ליצירה נשאר ״כולם רוצים להמשיך ליצור ולעשות. ונכון אנשי התרבות נדפקים עכשיו, מה לעשות לא כולם בהייטק. אבל בסוף תרבות זה חינוך. לכן הקמנו את ״הלם תרבות״, כדי שתהיה פלטפורמה וזה הלך וגדל והפך לתנועה״.
״הלם תרבות-הערוץ הקפיטליפטי״ היא פלטפורמה של יוצרים המאפשרת להם להחליף רעיונות וליצור יחד כל סוג של מחאה - ממיצגי גוף דרך נגני פילהרמונית בצלילי מחאה ועד מתרגלי מדיטציה במרכז הכיכר. ״אנחנו בעד חופש ביטוי ונגד אלימות. את הכסף לקחו לנו אבל את הנפש אסור שיקחו לנו. אני לא יודע אם הפרוייקטים האלה יפילו את ביבי או ישפרו את הכלכלה אבל לפחות יש לנו מטרה משותפת. אנחנו רוצים לחזור לשגרה של עולם טוב יותר, אז יצרנו אקו-סיסטם חזק שמארגן את ההפגנות. אנשים משקיעים את הכסף שאין להם בעתיד של כולנו״.
״לא ציפיתי להתעורר בגיל 30 עם שער ורוד על המדרכה בבלפור, אבל זה צו השעה״
יניב סגל, שחקן במקצועו וממקימי קבוצת אמניות ואמנים פעילים שמקפידים משבוע לשבוע להרים מיצגי אמנות ופרפורמנס מחאתיים בבירה תחת השם ״הבעלבתים״, מספר על ההחלטה לעזוב הכל ולצאת להפגין ״מאוד תסכל אותי הניסיון של גופי התרבות להעמיד פנים שהכל בסדר, להיצמד לשגרה כשבמקביל אתה רואה משהו רע מאוד קורה במדינה. החלטתי להשאיר את החיים הישנים בצד ויצאתי להגיב על מה שבאמת קורה״. כשסגל אומר להגיב הוא לא מתכוון למו״מ עם האוצר. ״כאב לי על עוד דברים חוץ מהכסף שלי, המדיניות שלא משקיעה בתרבות וברוח היא אותה מדיניות חסרת ערכים אנושיים שהביאה אותנו לשפל של המוות של איאד אל-חלאק. זו הייתה נקודת השבר שלי, שראיתי איך אדם נרצח וכמעט אף קול לא נשמע״.
הוא רואה את התפקיד של אנשי התרבות כמרכזי דווקא עכשיו, בזמן המשבר ״אמנות זה לא בידור ולא שעשוע, זה כלי חשוב למחאה ולהבעת דעה, וזה מאוד טבעי עבורי להביא את הכישורים שלי למחאה והתגובות למיצגים בבלפור היו בהתאם - ברגע שנתנו את הפן הרוחני-פילוסופי-אמנותי זה נתן תקווה להרבה יותר אנשים שרצו להגיע״
סגל מספר על הבחירה בבנדנות הוורודות שאט-אט צוברות מעמד של סמל במחאה ״באנו עם הצבע הורוד, מסר מורכב, עם תקווה, זה לא רק מה אנחנו לא, אלא גם פשוט לחיות את השינוי שאנחנו רוצים לראות. לכן אנחנו מביאים לירושלים גברים בוורוד או נשים בשער קצר. אם שמרנות מתחילה בפחד, אנחנו מביאים ללב הבירה את השינוי וכשנסיים את המחאה קודים של סובלנות כבר יהיו הבסיס״.
על הלעג של בנו של ראש הממשלה למפגינים טראקס חושב שעוד נראה מי יהיה זה שיצחק אחרון ״אם זו הטקטיקה שלהם אולי אני לא מבין אותה, לדעתי לא להראות אמפתיה לאנשים שאיבדו את הפרנסה בזמן שהם מביעים כאב אמיתי ולהגיד להם בפנים שזה מבדר אותך זה רק מחדד את האבסורד שהגענו אליו, את הניתוק, את הלה לה לנד שהם חיים בתוכו, וזה דברים שרק יחזקו את המחאה״.
בזמן שיאיר נתניהו מראה לאביו ״חייזרים״ וזה טורח להגיב בצחוק, אותם חייזרים סוחפים אחריהם עוד ועוד ישראלים לבלפור ומסמנים את המצפן הערכי-אומנותי של אחת המחאות הססגוניות ביותר. ״לא מפחיד אותי שמכנים אותנו חייזרים, אנרכיסטים, שמאלנים, וואט אבר. להפך, כלהט״ב אני רגיל לקחת את הנשק של היריב ולנכס אותו לעצמי. קוראים לנו אוחצ׳ות? קווירים? מעולה, המילים האלו הן מזמן ביטויי חיבה אצלנו. בדיוק כך עשינו עם השוטרים - באנו אליהם עם פרחים ואמרנו תודה שהגיעו לשמור עלינו. זה מבלבל אותם. עכשיו נראה ליאיר נתניהו מסיבת חייזרים ורודים ברמה מטורפת״.
קבלת האחר ושמירה על מרחב בטוח מהווים בשגרה את התשתית של הסצנה הזאת, שהפגינה התאגדות כמעט ספונטנית של מי שבשגרה אמורים להיות מתחרים ״במשך שנים אנחנו מנסים לייצר את המסיבה הנכונה לקהל שלנו ואחד הדברים שאנחנו מקפידים עליו זה מרחב בטוח לכל הבליינים והבלייניות שמאפשר לאנשים להיות מי שבא להם. הקהל שלנו שנראה חייזרי לפעמים גם ברחוב מגיע פעם בשבועיים כדי להרגיש שייך. אז אני שומע את דברי השטנה של יאיר נתניהו וזה מחדד שאנחנו נאבקים בשביל המרחב הבטוח לכל החברה הישראלית. כשראינו שאין מרחב בטוח לאנשים מוזרים הקמנו את הקוקשוק. כשאנחנו רואים שאין מרחב בטוח לעתיד שלנו אנחנו יוצאים להפגין על סדר חדש״, סיפר יוחאי מטוס.
את הבועות שהם יצרו במשך שנים במרתפים של תל אביב הם מביאים לירושלים יחד עם הערכים של סבלנות, יצירתיות וחתרנות. והם מדגישים ולו רק בנוכחות שלהם את הפערים הבלתי נתפסים בין דור העתיד של המדינה לבין שדרת השלטון שלו. השיחות איתם רוויות תסכול וזעם, אך גם מאירות את העתיד באור רך יותר. מה שבעיני רבים מהווה היום את ליבת השסע של החברה הישראלית - הסשע העדתי-תרבותי נראה כלא רלוונטי אצלם, אצל דור החצי-חצי.
בציטוט של מישל וולבק מתוך ספרו "לצאת מהמאה העשרים" ביקר את העיוורון של התרבות הפופולרית: "זו מאה עלובה שלא הציגה דבר, יחד עם זאת יומרנית באופן קיצוני, היא אוהבת להציג בכובד ראש את השאלות האוויליות ביותר בסגנון 'האם אפשר לכתוב שירה אחרי אושוויץ?'. בהתחשב בבינוניות המבישה של מדעי הרוח במאה ה-20, בהתחשב גם בהתפתחויות המרשימות של המדעים המדוייקים והטכנולוגיה, לא מפתיע שהספרות המבריקה ביותר בעלת כושר ההמצאה הגדול ביותר של התקופה היא המדע הבדיוני". המדע הבדיוני נחשב בעבר לז'אנר שולי וחסר ערך בעולם הספרות, וזכה ליצור בחופשיות השמורה לאלה שהוצאו המיינסטרים.
אנשי תרבות השוליים הישראלית אולי נראים כמו חייזרים לאנשים מסויימים אבל בוודאי שהם מסמנים תופעה. בעוד סקטורים אחרים נאבקו על פת הלחם שלהם בלבד, בוחרים בשבועות האחרונים אנשים שהחרב הכלכלית מונחת על צווארם חודשים, להאבק על התמונה הגדולה כפי שהם רואים אותה. הם, ועוד שפע התארגנויות ויוזמות של צעירים הרואים מעמדת המיעוט, השוליים של החברה הישראלית, את המרכז שלה ממרחק כזה המאפשר פרספקטיבה רחבה ולא מחמיאה. כזו שגורמת להם לקום ולפעול ולתת טון משמעותי בתוך המחאה שמסעירה אותם ועוד רבים, ומצחיקה את הממשלה שלהם.