“הייתי רוצה גוף של שחיין פעיל"

“בבית אחרי שנ"צ. אני אדם שונץ, ובמובן הזה הקורונה קירבה אלי את שאר האוכלוסייה, ואני גאה שעשיתי את זה לפני שזה נהיה טרנדי. אחד היתרונות בעיסוק שלי בכתיבה ויצירה הוא שזה לא בא עם שעות מסודרות ואני רוב השנה אדון לעצמי, ללו”ז שלי ולכרית שלי”.

איך אתה שותה את הקפה שלך ואיפה אתה שותה אותו?

“אני שותה רק בבוקר, כל בוקר ב־7:15 בבית קפה ליד הבית. אספרסו כפול, חלב חם בצד, שיחסית לבני המקום נראה לי שזה ההוראות הכי לא מסובכות שהם מקבלים שם”.

אורי גרוס. כשהייתי ילד רציתי להיות בלתי נראה, היום זה נראה לי סיוט. אני לא רוצה לשמוע מה מדברים עלי כשחושבים שאני לא נמצא" | צילום: תומי הרפז

עם מי היית רוצה לשבת על בירה?

“אני קורא עכשיו סיפורים קצרים של רואלד דאל, שרובם נכתבו בשנות ה־40, והם הרבה יותר רעננים ומבריקים מרוב מה שיוצא לי לקרוא היום או לראות בטלוויזיה ובקולנוע. אבל מה יש לי לשתות אתו קפה, אני אשעמם אותו. הייתי רוצה לשתות כוס תה או סתם לשבת ולשתוק עם חפיז, משורר וחכם סופי שחי במאה ה־14 בפרס, שהוא האדם הכי חכם שמח ומצחיק שהכרתי”.

על מה אתה עובד עכשיו?

“אנחנו מסיימים צילומים של הסדרה העשירית שכתבתי - סדרה עבור yes שיצרנו יואב צפיר ואני בשם PPS, שזה קיצור של פרסונל פופסטאר”.

מה השריטה שלך?

“הילדים שלי. רוב היום אני בעיקר אבא. פעם הייתי מאוד חרדתי לגביהם, היום זה אסוף יותר. הם האנשים הכי שווים וטובים שפגשתי בחיי. בנוסף אני מכור לזירו, רוב הפחיות במדינה נמצאות במקרר שלנו, ומכור גם לוולט. אם לא וולט אני לגמרי יכול לחיות על פירות שהם ההמצאה הקולינרית המבריקה ביותר של אלוהים וכל ביס מאבטיח מוכיח לי כמה אתאיזם זה חתיכת טמטום מקושקש”.

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

להתייחס לעצות בזהירות. אני חושב שרוב העצות של אנשים מבוססות על נקודת מבט צרה שלהם, מהניסיון הפרטי והטראומות הפרטיות והדפיקויות הפרטיות שלהם”.

איזה כוח על היית רוצה שיהיה לך?

“כשהייתי ילד רציתי להיות בלתי נראה, והיום זה נראה לי סיוט נוראי. אני לא רוצה לשמוע מה מדברים עלי כשחושבים שאני לא נמצא. ואני לא רוצה לראות אנשים בפרטיות שלהם. אז חזרתי לתעופה”.

למה אתה מתגעגע?

“לישון לילה רצוף. קרה לי אולי חמש פעמים בעשור האחרון. באופן קבוע אני מתעורר לשעה בערך ב־4:38 או 3:24, על הדקה. פעם הייתי משתגע מזה, היום אני די רגוע ואפילו נהנה מהשעות האלה, כותב קצת, מעשן קצת, חוזר לישון”.

ממה אתה לא מרוצה בהופעה החיצונית שלך?

“אני שמן מדי, זקן מדי, רופס מדי ויש לי יותר מדי שיער על הראש, אם כי זה נחשב ליתרון ואני לא לוקח את זה כמובן מאליו. הייתי רוצה גוף של שחיין פעיל ולא של שחיין לשעבר שעבר להתגורר בתוך באגט”.

על מה יש לך רגשות אשם?

“על זה שאני לא שומר על הגוף כמו שצריך. וגם אחרי התקף לב שעברתי בגיל 45, וצינתור, לא הפסקתי לעשן ולא התחלתי לעשות ספורט”.

מה ההישג הכי גדול שלך?

“מבחינה מקצועית היתה לי זכות להשתתף ביצירות שהצעידו את העולמות שלהן צעד קדימה, כמו "רק בישראל" שהיתה מדרגה חדשה לסאטירה, "הכספת" שהיתה ניסיון ראשון לעשות שעשועון פריים טיים מהדור החדש או "השיר שלנו" שהרימה את הסטנדרט של הדרמה היומית”.

מה מפחיד אותך?

המון דברים. נצטרך מוסף מיוחד. כרגע מפחיד אותי שצריך לשים מסכה במרחב הציבורי הפתוח ושזה יימשך עוד תקופה. אני פשוט אוהב לנשום וזה נראה לי טירוף ופולשני”.

מתי היית הכי מאושר?

“אני מאושר כשאני במיטה כפיות עם המשפחה שהקמתי. וכשאשתי מרוצה ממשהו שכתבתי, כי היא לא יודעת לשקר”.

מה הכי חסר לך בחיים?

עוד מהדברים הטובים שכבר יש לי. והייתי שמח שהערך שלי בעיני עצמי יהיה פחות תלוי בעולם החיצוני. פעם הייתי יכול להיכבות ליומיים מביקורת או אפילו מהערה של אדם זר. היום, תודה לאל, נרפאתי”.

עם איזה דמות היסטורית אתה הכי מזדהה?

“לא יודע אם מזדהה, אבל כל החיים מגיל צעיר ביותר, משהו כמו שמונה, היתה לי אובססיה על סף האימה עם שרה אהרונסון, הייתי מהופנט עד שיתוק מהדמות הזאת שהיא גם גיבורה וגם קורבן”.

מי האמן שהכי השפיע עליך?

ספילברג, טרנטינו, רוב ריינר — ובליגה משל עצמה ג'יי קיי רולינג. אני קשיש עם מחלות רקע.

אם לא היית תסריטאי מה היית עושה?

מגדל סוסים פירותני בחווה קטנה באריזונה”.