"אני משווה את הקורונה למלחמה, לא למשבר 2008"

"בשלב ראשון צריך להבין שאנחנו לא נמצאים בעיצומו של משבר כלכלי קלאסי, של שוק בהיצע או בביקוש", מסביר ד"ר קרישנה קומאר, כלכלן בכיר העומד בראש חטיבת המחקר הבינלאומי במכון ראנד האמריקאי למחקרי מדיניות. "הרבה מדינות מחלקות כסף לאזרחיהן, אבל במקרים רבים אני רואה בכך יותר סיוע הומניטרי מאשר תמריצים כלכליים".

לדבריו, מצבה של הכלכלה העולמית היה טוב לפני המגפה, בעיקר בארה"ב, כך שרוב המהלכים הפיסקאליים נועדו להבטיח שאנשים לא יגוועו ברעב. בראיון בלעדי ל"כלכליסט" התייחס קומאר ליעילות של מענקים לאזרחים, לקווי הדמיון והשוני בין מגפת הקורונה והמשבר הגלובלי של 2008 ולמהלכים שעל ממשלות לנקוט כדי לחזק את הכלכלה. קומאר, מומחה לכלכלות מתפתחות ולאי־שוויון בשוק העבודה האמריקאי, סבור כי השגת ביטחון בריאותי עבור אזרחים היא חיונית לסיומו של המשבר.

ד"ר קרישנה קומאר | צילום: Vedika Kumar

ארה"ב חילקה מענקים, בגרמניה הגדילו את קצבאות הילדים וברזיל העניקה פטור מתשלום חשבון החשמל. מה ההבדלים בתוצאות של כל גישה?

"ההבדל הוא עד כמה הסיוע ישיר או עקיף ועל איזה נתח מהאוכלוסייה הוא משפיע. חלוקת מזומנים היא סיוע ישיר ומיידי, בניגוד לקיצוצי מסים או הגדלת קצבאות שצריכים לעבור את הבירוקרטיה של מעסיקים. מצד אחד, סביר שהעשירים ביותר בארה"ב יחסכו את הכסף, אבל במדינות מתפתחות, לא כולם נמצאים במערכת הפורמלית, כלומר לא כולם משלמים מסים ולכן לא ייהנו מקיצוץ בהם".

מה לגבי שוברים מסובסדים למימוש בענפים שנפגעו במיוחד כמו תיירות ומסעדנות?

"השיטה הזו יכולה לעבוד רק אם תגרמי לכולם לעטות מסכות ויהיו לך מערכות בדיקות ומעקב מתפקדות ופרוטוקול מוסדר כדי שלקוחות ירגישו בטוחים. המבוגרים יותר יימנעו ממסעדות גם אם יהיו להם שוברים, ומדובר בקבוצה שנוטה לבזבז הרבה בדרך כלל, למשל פנסיונרים".

התחזיות האופטימיות מדברות על גירעון אמריקאי של כ־17.9% מהתמ"ג. איפה עובר הגבול בין מדינה שמכניסה את היד עמוק לכיס לבין זו שמביאה על עצמה חובות חסרי אחריות?

"העולם חווה רמות חוב שלא נרשמו מאז מלחמת העולם השנייה, אבל מאידך, אוכלוסיית העולם לא חוותה טלטלה כה גדולה מאז המלחמה. כשאני חושב על המשבר הנוכחי, אני לא משווה אותו למשבר הפיננסי של 2008 או לשפל הגדול. אני משווה אותו למלחמה, מכיוון שאנחנו נמצאים במלחמה מול נגיף. ומשום שמדובר במלחמה, חייבים ללוות כדי להגן על האוכלוסייה, אבל בשורה התחתונה, הלוואות מחייבות אחריות להוציא את הכסף בצורה החכמה ביותר".

במשבר הפיננסי ממשלות למדו זו מזו

קומאר מדגיש את ההבחנה בין גירעון של מדינה לחובותיה. "ככלל אצבע, נהוג לחשוב על חוב מדינה כמסוכן כשהוא חוצה את רף ה־60% מהתמ"ג. אבל החוב של ארה"ב היה גבוה מ־100% מהתמ"ג עוד לפני הקורונה, משום שהיא עדיין סוחבת את חובות 2008. אפשר לתהות האם היתה צריכה להגיע לרמות חוב כאלה, אך בהינתן המצב, אפשר להתגמש קצת ביחס לכלל האצבע".

אילו קווי דמיון ושוני אפשר בכל זאת למתוח בין משבר 2008 לקורונה?

"המערכת הבנקאית חסינה היום יותר, בעיקר בזכות מבחני הלחץ של הפד. יתרה מכך, הרבה מהמענקים וההלוואות שנתן הממשל במשבר הנוכחי הוזרמו לציבור דרך הבנקים הפרטיים, כך שמצבם לגמרי מצוין בהשוואה לקריסות שחזינו בהן לפני 12 שנה. הסנטימנט הצרכני סבל בשני המקרים מאי־ודאות מתמשכת. עם זאת, ב־2008 סין היתה אחד ממנועי הצמיחה החזקים בעולם, ולכן היא והודו נחלצו מהמיתון באופן מהיר. כעת התאוששות כזאת באסיה אינה מובנת מאליה".

קומאר מצביע על הבדל נוסף בין המשברים, הנוגע למידת שיתוף הפעולה העולמי. לדבריו, ב־2008 בנקים מרכזיים התייעצו זה עם זה וממשלות למדו זו מזו. "הרכיב הזה חסר מאוד במשבר הנוכחי", הוא אומר. "אני מבועת מהעובדה הזו, בעיקר משום שאנחנו זקוקים נואשות לתוכנית עולמית ליום שאחרי מציאת החיסון".

למה איחוד כוחות עולמי סביב החיסון הוא כל כך חשוב?

"המפעלים הגדולים בעולם מבחינת היקף המנות שהם יכולים לייצר לא נמצאים בסין או בארה"ב, אלא בהודו. אבל ללא שיתוף פעולה עולמי, גם בתוך שנה מסיום הפיתוח לא נצליח לייצר מספיק מנות. אף מדינה לא תוכל לעשות את כל התהליך לבדה".

קומאר מפריד בין שלב פיתוח החיסון לייצור והפצה. "אחד הדברים שניסיתי לקדם עם כלכלנים נוספים הוא גיבוש הסכם בינלאומי בנוגע לחלוקת החיסון כבר עכשיו, כשאנחנו עדיין לא יודעים מי יהיה הראשון שיצליח בפיתוח". לדבריו, כל יום שעובר מקשה על כך, משום שככל שמדינות מתקדמות בשלבי הפיתוח, כך הן יהיו פחות נכונות לשתף פעולה. "הבעיה היא שמנהיגים לא מבינים שלא מדובר במשחק סכום אפס אלא במשחק סכום חיובי. בשוק החופשי אפשר להתחרות על סחורות ושירותים, אבל כעת אנחנו מדברים על חיים ומוות".

תחרותיות בשלב הפיתוח יכולה להיות יתרון לדעתך?

"חוקר אוסטרלי מתחום מדע המדינה טבע את המונח 'מעצמות הביניים' שמתייחס לכוחות כלכליים־פוליטיים שפועלים לצד סין וארה"ב. בהקשר הזה, רגע התהילה של מעצמות הביניים הגיע. עבורן זו יכולה להיות נקודת מפנה, וכמובן, תמריץ טוב לכלכלה העולמית והמקומית גם יחד".

כלכלנים וחוקרים בינלאומיים של שוק התעסוקה מאמינים שהמגפה תביא עמה גל של היעלמות משרות, בעיקר במסגרת תהליכי התייעלות. מחקר של עמותת Economy Policy Institute שהתפרסם ביוני מעריך כי 10.7% מכוח העבודה האמריקאי שאינם מועסקים כעת, לא ישובו לעבודותיהם הקודמות. "ענפי האירוח והבריאות עלולים להיפגע, אבל אלה ענפים שהקשר הבין־אישי בהם חשוב מאוד והציפייה היא שבסופו של דבר יתאוששו", אומר קומאר. "לעומת זאת, עובדי ייצור עלולים למצוא את עצמם בסיכון גבוה, מכיוון שמדובר בענף שמועד לאוטומטיזציה. בייצור, שהוא חלק מרכזי בתעשיות רבות, עלולים להגיע לנקודה שבה יאמרו, 'רגע, אנחנו לא יכולים לחזור לתפקוד מלא בגלל מגבלות ריחוק חברתי', ולכן תהיה העדפה לאוטומציה".

"זה הזמן להמציא עצמנו מחדש"

אחת השיטות להתמודד, לדבריו, עם המצב היא הקמת מסגרות לימוד והכשרה שיסייעו בהתאמת יכולות המובטלים לצרכים החדשים. "זה הזמן להמציא את עצמנו מחדש. מערכת ההשכלה האמריקאית עוצבה לפני שתי מאות ובמדינות רבות קיימות בעיות במערכות החינוך וההשכלה, בייחוד במזרח התיכון ובאסיה. עכשיו זו ההזדמנות לתת קפיצה אל עבר שוק התעסוקה העתידי".

נראה שזו יכולה להיות הוצאה אחראית עבור ממשלות.

"בהחלט, אבל בשיתוף עם המגזר הפרטי. הסיבה שמערכות הכשרה, בייחוד במזרח התיכון, לא עובדות היא שההכשרה לא רלבנטית לשוק התעסוקה. המגזר הפרטי, הממשלה, ענפי החינוך וההכשרה צריכים לעבוד באופן הרבה יותר צמוד".

האבטלה המתמשכת מבדילה בין אוכלוסיות. מנתוני Economy Policy Institute עולה כי שיעור האבטלה הרשמי והבלתי רשמי בארה"ב עמד על 19.7% במאי, אך בקרב נשים היה 21.8% לעומת 17.3% בקרב גברים. גם בין אבטלת לבנים לשחורים נרשמו פערים.

"אי אפשר להאשים את המגפה ביצירת אי־שוויון, אבל כן בהחרפתו", טוען קומאר. "את ואני משכילים, לא פוטרנו ואנחנו יכולים לעבוד מהבית. לעומת זאת, עובדים שהוגדרו חיוניים לכאורה יוצאים לעבוד, לא משלמים להם מספיק והם חושפים את עצמם ומשפחתם לסכנות הנגיף. המגפה גרמה לאי־השוויון להיות בולט יותר לעין, וזה לא מקרי שמחאות חברתיות כמו זו שפרצה על רקע רצח ג'ורג' פלויד מתרחשות כעת בעוצמה כזו".

למרות זאת, קומאר אופטימי. "היה דרוש משבר קיומי כדי שאוכלוסיית העולם תחווה טלטלה עזה שתניע אותה לפעולה. ככל שהמודעות עולה, הציבור מרגיש נוח יותר לדרוש דברים ממנהיגיו. עם המנהיגות הנכונה, זה יכול להיות הרגע שבו האנושות תפרח".

כל אלה רעיונות יפים, אבל מי יממן, למשל, את החיסון למיליוני אמריקאים מובטלים שאיבדו את ביטוח הבריאות?

"חיסונים הם טובין ציבורי, כמו כבישים וביטחון. ההצדקה להגדרת חיסוני קורונה ככשל שוק, היא שגם אם רק מי שידו משגת יתחסן, עדיין יהיו כאלה שלא יוכלו לעשות זאת מטעמי מחלות רקע או רגישויות, כך שהם עדיין יהיו חשופים להידבקות שמקורה במי שלא יכלו להרשות לעצמם להתחסן. לכן, ממשלות ועמותות צריכות להתאחד כדי לרכוש את הזכות על החיסון. מודל כזה יכול גם לפעול כתמריץ למגזר הפרטי שיזכה במימון לפיתוח התרופה. מדובר בעלות ממוצעת של כ־100 מיליון דולר, אנחנו לא מצפים מחברות התרופות שיעבדו בהתנדבות".

אתה באמת רואה את ארה"ב פועלת כך?

"ברור לי שמערכת הבריאות האמריקאית שנויה מאוד במחלוקת, אבל בשלב מסוים אנשים הבינו שבלי זה ארה"ב לא תחזור לשגשג. באופן כללי, ככל שהצעת חוק היא צרה יותר, קל יותר להעבירה מבחינה פוליטית. לכן, אם לא נשאף לרפורמה כוללת במערכת הבריאות, מהלך שעלול להיות תקוע לעד, אני יכול לראות כיצד האג'נדה של חיסון בחינם תזכה לתמיכת הציבור. וזה נכון לעוד מדינות רבות. טובת הציבור היא שכולם יהיו מחוסנים, ולכן הגיוני שהציבור יתמוך בסבסוד חיסונים למי שאינם יכולים לשלם".