צילום: יאיר שגיא
נפגעי התקציב כבר משלמים את המחיר: "בלי המרכז לנפגעי אלימות מינית ארגיש לבד"
אנשים עם מוגבלויות, קשישים ופנסיונרים, נפגעות ונפגעי אלימות מינית, נוער בסיכון, הורים לילדים קטנים, ורבים אחרים מרגישים מדי יום את המשמעות הקשה של היעדר תקציב מדינה והפלונטר הפוליטי סביבו
התקציב ההמשכי שמאפשר להוציא רק 1/12 מהתקציב בכל חודש, אינו מספיק לתוכניות ופרויקטים כי בינתיים גדלו ההוצאות. לכן מנהלי התוכניות החינוכיות משלמים קודם כל להוצאות קשיחות כמו שכר של עובדים קבועים. הדבר גורם לקיצוצים בתוכניות מופרטות. כיוון שחלק גדול מתוכניות הסיוע לחלשים מופרטות, הם נפגעים במיוחד. והחמור מכל: לבעיה הזאת אין פיתרון חוקי חוץ מאישור תקציב חדש.
גם זוהר רזיאל, בת 19 מעץ אפרים, היא בוגרת תוכנית היל"ה וסיימה ללמוד בשנה שעברה. "בגיל 10 עליתי לארץ מארצות הברית והתקשיתי להשתלב. בגיל 16 נכנסתי לדיכאון שכלל גם אנורקסיה". היא הכניסה את עצמה לאשפוז בגהה אחרי שני נסיונות התאבדות.
"בבית הספר האקסטרני שבו למדתי ועלה להורים שלי הרבה כסף לא רצו אותי בגלל ההפרעות הנפשיות, רק בגלל ההיסטוריה שלי", היא מספרת. "מרגע שהגעתי להיל"ה ונכנסתי בדלת אמרתי לאמא שלי שכאן אני רוצה להיות ועוד לא הכרתי בכלל את הצוות. פשוט היה משהו באנרגיה שם. ראיתי שם אנשים מעל הסוגים, ערסים שמעשנים, דתיות עם חצאיות ארוכות ודוברי רוסית שחיו בעולם משלהם.כל כך הרבה סוגים של אנשים אבל לכולם יש קשיים וכל אחד מקבל את השני, כי יש משהו משותף. בגיל 17 ראיתי את עצמי בעתיד שיכורה ומסוממת אבל היום אני לקראת סוף השירות הלאומי שלי במועדון מוסיקה לנוער בכפר סבא.
יוגב כרמל
הפסקת הסיוע לנפגעי אלימות מינית
"נפסיק לפעול בעוד חודשיים" מריאנה סופיאניק, בת 32 מתל אביב, עובדת היום בתחום הנדסת התוכנה. בילדותה הותקפה מינית. "בגילאים שבע עד תשע חוויתי פגיעה מינית קשה על ידי השכן מלמטה שגם היה האבא של החבר הכי טוב שלי. הוא התעלל ופגע בי באופן שיטתי במשך שנתיים, עד שעזבנו את הבניין ועברנו לגור במקום אחר. בדיעבד התברר שהוא פגע בילדה נוספת". מאז ולאורך רוב שנות ילדותה הזיכרון הודחק ונשכח לחלוטין. "רק בגיל מאוחר, בסביבות גיל 16, חזרו אלי כל הזכרונות ונכנסתי לתקופה של סיוטים ליליים", אומרת סופיאניק. "לא עברתי אז שום טיפול כי אמא שלי התכחשה לעניין וסירבה להאמין. ההשלכות של הפגיעה רחבות. זה משפיע על מערכות יחסים, בעיקר מערכות יחסית אינטימיות, על יכולת להתמודד ולהשתלב במקומות עבודה. אני חיה עם הפגיעה הזאת כל יום".
רק בגיל 27 הבשילה בה ההחלטה לגשת לטיפול. "יש כמה דברים שקיבלתי מהמרכז לנפגעות אלימות מינית בתל אביב, בעיקר את הבנה שיש עוד נשים כמוני ואת היכולת לסמוך. במרכז הפנו אותי בהמשך גם לטיפול אישי שאני ממשיכה לקבל עד היום וגם קיבלתי סיוע בהליך המשפטי שניהלתי נגד התוקף. אבל הסיוע המרכזי הוא רגשי. בלי המרכז אני פשוט ארגיש לבד".
שרון קיסר בת 52 מהר אדר, מנכ"לית מרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות אלימות מינית בירושלים אומרת כי מדי שנה המרכז מקבל תמיכות של משרד הרווחה ושל עיריית ירושלים. "התקציב של המרכז עומד על כשלושה מיליון שקל בשנה, מתוכם קרוב לשליש מגיע מכספי התמיכות", אומרת קיסר. "מאז תחילת השנה לא קיבלנו בכלל כספי רווחה, למעט מקדמה קטנה, וגם לא כסף מהעירייה. זה דרמטי כי ללא התמיכה הזו פשוט לא נוכל לפעול. גם הקורונה פוגעת בנו באופן אנוש בגלל שאנחנו לא יכולים לקיים אירועי התרמה שמהווים מקור משמעותי של הכנסה לארגון. אנחנו אמנם עושות כל מה שאנחנו צריכות כדי לתת מענה שנדרש, בעיקר בתקופה הזאת", אומרת קיסר, "אבל הפעילות שלנו הצטמצמה. אם לא נקבל גם את החלק הזה נפסיק לפעול בעוד כחודשיים".יוגב כרמל
קיצוץ בקצבאות הפנסיונרים "חוסכת שקל לשקל כל חודש כדי לבקר את הנכדים" אחד הנושאים שלא הוסדרו עדיין הוא עליית גיל הפרישה לנשים, דבר שאם לא יוסדר, יגרור הפחתה של כ־2% מהקצבה של מקבלי הקצבאות מקרנות הפנסיה הוותיקות. נורית גרינברג בת ה־68 מחיפה, פנסיונרית של מבטחים הוותיקה, אומרת שאת הקיצוץ הזה היא תצליח לספוג, "אבל החשש האמיתי הוא שבאוצר יראו שזה אפשרי, ואז זה יהפוך לקיצוץ שבשגרה, כשבמקבלי הפנסיה התקציבית אסור לגעת". גרינברג מוסיפה כי "אני חיה את כל החיים שלי, באופן אסטרטגי - רק ממה שיש. יש לי 6,500 שקל פנסיה ועוד 2,300 שקל קצבת זקנה, ומזה אני חיה. כשיש הוצאות גבוהות כמו משקפיים מיוחדים, אז אני לא קונה בגדים ונעליים, וכשההוצאות נמוכות יותר אני חוסכת כל חודש 500 שקל, ומזה אני נוסעת לבקר את הנכדים בארה"ב". נורית היתה שנים רבות חברת קיבוץ. "מהרגע שעזבתי את הקיבוץ עם 4 ילדים, אחת מהם יונקת, היה לי ברור שאני יכולה להסתדר עם כלום, אבל הדבר הכי חשוב שתהיה לי פנסיה. כאמור, את הקיצוץ הזה אני יכולה לסבול, אבל אם זה יתחיל להיות רעיון מקובל במשק, זו תהיה בעיה. ככל שעולים בגיל, יש הוצאות שעולות, כמו תרופות. ומעבר לכך, יש את ההיבט הערכי. מפריע שמי שמקבל פנסיה תקציבית לא נדרש להשתתף ולתת את חלקו. ראוי לקצץ למקבלי הפנסיות התקציביות 2%, ולהכניס את הכסף לקרן סולידריות, שתופנה לפנסיונרים שאין להם". חוסר היכולת של הממשלה להעלות את גיל הפרישה לנשים, נגרר עוד מאז הממשלה הקודמת כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון פחדו לעשות צעד בנושא. אם לא יעלו את גיל הפרישה לנשים עד ינואר יהיה צורך בקיצוץ של 1.2%-1.1% בקצבאות כדי לאזן את הגירעון. בחוק ההסדרים הנלווה לתקציב 2020 שהציג שר האוצר ישראל כץ לא היתה התייחסות לנושא, אולם כץ התחייב כי הנושא ייבחן עבור התקציב הבא.
אתי אפללו ועמרי מילמן
הפסקת הסובסידיה לצהרונים "אם השנה יבקשו 3,000 שקל בחודש אני ואישתי נוריד אחוזי משרה" רונה ואלעד הדר הם זוג מורים מחדרה. יש להם שלושה ילדים: אחיעד (6.5), אמיתי (4.5) ושילת (3). "בשנה האחרונה סבסוד הצהרונים הציל אותנו", אומר אלעד, "זה מה שאפשר לנו לעבוד. השנה אם לא יהיה סבסוד, ונצטרך לשלם 3,000 שקל לצהרונים, לא נוכל להרשות זאת לעצמנו. אנחנו נפחית אחוזי משרה, ופעם אני ופעם אישתי נחזור מוקדם על מנת להכין צהריים ולהיות עם הילדים וככה נחסוך את ההוצאה הזאת", הוא אומר. אחד המפעלים המצויים בסכנה בגלל היעדר התקציב הוא הצהרונים המסובסדים,שהושקו במסגרת תוכנית נטו משפחה של שר האוצר לשעבר משה כחלון, בה משפחות הגרות באשכולות סוציואקונומיים נמוכים קיבלו סבסוד עבור כל ילד בצהרון. ביישובים באשכול סוציואקונומי 4, קיבלו ההורים סבסוד של 350 שקל בחודש עבור כל ילד, באשכול סוציואקונומי 6, כמו חדרה, זכו ההורים לסבסוד של 300 שקל בחודש לילד, כך שהמשמעות עבור משפחת הדר היא 900 שקל בחודש.
"כל התקופה הזו מלווה בהרבה חששות ובחוסר ודאות" מוסיף אלעד הדר, "וחבל שדווקא בתקופה הרגישה הזא, לא נוכל לשים את הילדים במסגרת ולהתמסר לעבודה".
גם עומרית גובס, אמא לתאומים בני 5 וחצי, אופק ונוי, נהנתה בשנה שעברה מהסבסוד "אני גם סטודנטית וגם עובדת, אבל בתקופה זו ההכנסות של המשפחה ירדו, ודווקא עכשיו להפסיק עם הסבסוד זה לא הגיוני. גם ככה המצב קשה ומצטמצמים, ואם אפשר להקל על מנת שניתן יהיה לעבוד יותר, בלי לדאוג למסגרת לילדים, ובלי לשלם עליה מחירים גבוהים של כ־2,000 שקל לחודש אז למה לא?".אתי אפללו
הקפאת תקציבי הרווחה
"כל שנה יש יותר מוגבלים במסגרות, והעלות גדלה"
"העבודה השוטפת ברוב התחומים לא נפגעת מכך שתקציב 2020 הוא כמו 2019 כי עיר למשל לא משתנה ביום. הפגיעה המשמעותית היא בתחום המוגבלויות שמטבעו גדל משנה לשנה", אומר עידו זולטי, עובד סוציאלי ומנהל מחלקת הרווחה בעיריית קריית אונו.
"בפנימייה ילדים חדשים באים בתחילת שנה ויוצאים בסוף שנה והעלות זהה כל שנה, אבל בתחום המוגבלויות העלות גדלה. אם שמתי בחור מעל גיל 21 במסגרת של דיור או במפעל מוגן - הוא יישאר בה לשנים רבות. משנה לשנה יש יותר מי שצורכים את השירות הזה. עד כה משרד הרווחה היה עושה עם כל תקציב מדינה חדש תגבור למחלקות רווחה בגין הגדילה הזאת. אם היה לי ב־2019 תקציב מסוים לדיור בהוסטל – הוא היה אמור לגדול בשנה הבאה.
"אחד הפונים שלנו הוא אבא לבחור עם אוטיזם שרוצה ללכת לצבא לתוכנית לבעלי צרכים מיוחדים. הוא צריך מסגרת דיור. אבל אין לתוכנית כסף – אז הכל נופל. הוא לא ילך לצבא. למעשה כל מסלול החיים שלו נתקע, עד שעשינו תהליך עם משפחות - הכל נעצר עכשיו. זה גורם לרגרסיה.
"הבן הבכור שלי, אריאל, בן 19, עם אוטיזם אבל בתפקוד גבוה", אומר עו"ד מיכאל שחור שמדגים בדיוק את הבעיה שזולטי דיבר עליה. "הוא גם ספורטאי מצטיין — רוכב אופניים. השנה הוא סיים תיכון וכמו כל האוטיסטים, אם הוא מעוניין להתגייס לצה"ל הוא צריך להתנדב כי הוא מוגדר נכה 100%.
"יש מסגרת בצה"ל בשם 'רואים רחוק' שמתאימה לו ושבה הוא יכול לתרום מהיכולות הגבוהות שלו אבל הצבא לא מאפשר לינה בתוך הצבא לאוטיסטים. משרד הרווחה הפריט את השירות של לינה עצמאית מחוץ לבית, שניתן על ידי עמותות. אבל בגלל שאין תקציב מדינה מאושר, המשרד לא יכול עכשיו להנפיק גם אישורים ללינה כזאת, שעולים כסף. בינתיים ככל שהזמן עובר נסגרות האפשרויות של אריאל להשתלב, בגלל היעדר אישור תקציבי טכני. מה שהביא אותו להצלחות זו השאיפה להיות עצמאי, אם חיילים לא חוזרים הביתה כל יום גם הוא רוצה. ברוב המקומות למיטב ידיעתי לא ניתנים עכשיו אישורים לתוכניות של לינה חוץ ביתית. עכשיו הבן שלי, שגם ככה הוא חרד מאי הוודאות ושכל מה שהוא רוצה זה להשתלב במדינה כאזרח מן המניין, מרגיש שמונעים ממנו את זה".
"משרד הרווחה עוזר עכשיו רק במקרי חירום,", מוסיף זולטי, "למשל אם צריך להוציא מישהו בבהילות מהבית, אבל מה עם כל השאר? אז חוץ ממקרים חריגים הכול עומד. העובדות הסוציאליות מאוד מתוסכלות מהסיפור, אתה עומד מול משפחה ואומר: אין לי איך לעזור לך".
דיאנה בחור ניר