פייסבוק רוצה שתחשבו פעמיים לפני שאתם מפרסמים פוסט

נגיף הקורונה מתגלה כדבר המרכזי והכמעט בלעדי שמצליח לדחוק את פייסבוק ומארק צוקרברג העומד בראשה לחרוג במשהו ממדיניות אי־ההתערבות בתפוצת מידע ברשת. בסוף השבוע החולף הודיעה הרשת החברתית כי תציג חלון קופץ בפני כל משתמש שיבקש לשתף קישור לתוכן שיזוהה כעוסק בנגיף, ותחשוף בפניו מידע ופרטים לגבי אותו קישור ובכללם מתי הוא נוצר ושותף לראשונה. המשתמש אף יופנה למרכז המידע של פייסבוק על הנגיף.  

לטענת פייסבוק, בחברה מקווים כי אותו חלון קופץ יאט את הפצתו של מידע מיושן ולא אמין. המהלך החדש של פייסבוק מצטרף לצעד שנקטה טוויטר ביוני האחרון, לאחר שהודיעה כי בניסיון לצמצם את הפצת המידע המוטעה היא בוחנת כלי חדש שיתריע בפני המשתמש כשהוא עומד לשתף קישור שמעולם לא טרח להיכנס אליו.

העלאת פוסט לפייסבוק איור | איור: יונתן פופר

זה כמה שנים שפלטפורמות כפייסבוק וטוויטר מנסות, בערך, לווסת את המידע שמופץ על גביהן. עד כה מהלכים אלו התרחשו מאחורי הקלעים באמצעות אימון האלגוריתמים לאתר מידע מזויף, הוספת תוויות לפוסטים או גיוס מסנני תוכן אנושיים. אך הן נמנעו לחלוטין מהוספת דרישות לאינטראקציה נוספת עם הפלטפורמה באופן שיסתור את האורים והתומים של האינטרנט: השאיפה לעולם נטול חיכוך (Frictionless) שבו כל פעולה תהיה קלה ופשוטה ביותר תוך מינימום חסמים אפשריים. כעת, כשהן מבצעות את פניית הפרסה הרעיונית הזו, יש כאן שביב של תקווה שגם חברות בעלות נשורת רעילה כמותן מסוגלות ללמוד ולהשתפר.

1. מירוץ לעולם נטול חיכוכים

כמעט כל כוכבי העולם הדיגיטלי של השנים האחרונות קנו את תהילתם הודות לצמצום החיכוך הדיגיטלי, כלומר צמצום מספר הפעולות הנדרשות כדי להשתמש במוצר. למעשה, רעיון השיבוש כולו (Disruption) מבוסס על איתור נקודות מורכבות ופישוטן. כך, אובר ייתרה את הצורך להתקשר לתחנת מוניות, להזמין מונית ולשלם בסיום הנסיעה, נטפליקס חיסלה את הצורך לגשת לספריית וידיאו, לשכור סרט ולהחזיר אותו בתום השימוש, ואפליקציות הארנק הדיגיטלי ייתרו את הצורך בשליפת כרטיס אשראי ותקתוק קוד סודי. בטיקטוק אפילו כבר לא צריך יותר לחפש משתמשים כדי לעקוב אחריהם — האלגוריתם פשוט שופך עליך את התוכן ומסנן אותו תוך כדי גלילה. העיקר שלא נתאמץ.

תרבות האופטימיזציה הזו שיצרה תעשיית הטכנולוגיה נמדדת בקדחתנות בזמן ובקליקים. חברות מחקר, מעצבי מוצר וגורואים של יעילות חוזרים על עקרון הפישוט ככלל מנחה מוכוון מטרה בבניית חוויית הלקוח: להפוך מבקרים אקראיים ומתעניינים למשתמשים קבועים, קונים ומנויים משלמים. ואם כבר מחליטים להקשות על הגולש ולדרוש ממנו עוד קליק או שניים נוספים, גם זה ייעשה מאותו נימוק של המרת משתמש ולא חלילה מתוך ראייה הוליסטית מהו הדבר האחראי או הבריא עבור החברה והמשתמשים.

האינטרנט כיום כל כך פשוט ונטול חיכוך שכל אחד יכול להפיץ, לשתף או לצרוך מידע בכמויות עצומות מבלי להקדיש ולו רגע אחד של תשומת לב לפעולה הנדרשת לכך. בישראל הקלות הזו מתבטאת בעיקר בפלטפורמות תוכן כפייסבוק, טוויטר ויוטיוב, שמושכות אותנו למחילות ארנב של גלילה אינסופית והפעלת סרטונים אוטומטית. בארה"ב, באירופה ובחלקים נרחבים של דרום־מזרח אסיה הפישוט נמתח לחלקים נרחבים עוד יותר וכולל גם מסחר ופיננסים כמעט נטולי חיכוך. כך, כלים כמו Apple Pay ו־Amazon Pay מאפשרים למשתמש לבצע רכישות מקוונות גם מחנות שהגיעו אליהם לראשונה לגמרי במקרה, ובלי להכניס אליהן פרטי תשלום אישיים; ולחיצה אחת על אייקון במסך מאפשרת להוסיף חבילת תוכן בתשלום של HBO לשירותי הסטרימינג של אמזון פריים. הגשמה מוחלטת של מה שמייסד מיקרוסופט ביל גייטס חזה בספרו ב־1995 כ"קפיטליזם נטול חיכוך" שיהיה "גן עדן לקונה" (וחלומו הרטוב של המוכר).

במקרים רבים הנוחות הזו מרהיבה. היא מסייעת לאנשים לפתוח בקלות חשבון בנק, מפשטת אינטראקציות חברתיות וחוסכת זמן מיותר בקניות. אבל יש לה גם לא מעט עלויות, שכן זו נוחות שמזינה את האימפולסיביות שלנו ומצמצמת לאפס את מרחב התגובה לגירויים. הנוחות הזו מקלה עלינו להציף, להשחית, להיות טרולים ואנשים נטולי בושה במרחב המקוון. זו נוחות שמייתרת את הצורך לשקול טיעונים, לאסוף עובדות או להתייעץ. ההרהור הוחלף בלהיטות. "לרגע אחד שם איבדתי את עצמי", כתב על כך סולן להקת רדיוהד טום יורק.

2. מאויב לאוהב

כך הגענו למקום שבו הבעיה שיזמי הטכנולוגיה ניסו לפתור הפכה לבעיה הגדולה מכולן. כעת אנחנו מתחילים אט־אט להבין שאם חברות הטכנולוגיה יבנו את הממשקים שלהן באופן שידרוש מעט יותר מאמץ מהמשתמשים, גם במקומות שזה לא הכי נוח עבורן, האינטרנט יוכל להיות עולם מעט טוב יותר. או כפי שכתב ג'סטין קוסלין עוד ב־2018 במגזין Motherboared: "המסירות שלנו למזעור החיכוך היא אולי החוליה החלשה ביותר באינטרנט".

מימין: ג'ק דורסי, מנכ"ל טוויטר ומארק צוקרברג מנכ"ל פייסבוק | צילומים: אי.פי

קוסלין, אז מנהל מוצר בחממה הטכנולוגית Jigsaw של גוגל, הכריז כי "הגיע הזמן להחזיר את החיכוך" בטכנה שתוכנות זדוניות, ניסיונות פישינג ומפיצי דיסאינפורמציה "מנצלים רשתות מהירות של מחשבים ואנשים". לדבריו, "חיכוך קונה זמן, וזמן מפחית סיכוני מערכת". אלא שקוסלין לא באמת הצליח לשנות דבר ובזמן שחלף טרוריסטים ביצעו פיגועי ירי בשידור חי בפייסבוק, עברייני מין הפיצו תמונות עירום של ילדים ושל נשים ללא הסכמתן, וצעירים שלחו יד בנפשם אחרי שאיבדו את הונם בממשק הפשוט מדי למסחר במניות של אפליקציות כמו רובין הוד. וכל העת אנשים המשיכו לשפוך רעל, שנאה ואלימות ללא הפסקה על פני ממשקים נטולי חיכוך.

3. חזרה אחורה

זה לא שמדובר במשימה שגדולה על חברות הטכנולוגיה, הן הרי יודעות לייצר חיכוך כשזה משרת את האינטרסים שלהן, כמו לקבור את הגדרות הפרטיות או את האפשרות למחיקת החשבון מאחורי עשרה מסכים והקלות. וזה גם לא שאנחנו כחברה אנושית לא מודעים לתרומתו של החיכוך ליצירת מרחב לקבלת החלטות. אנחנו מתקינים תמרורים ורמזורים שמאלצים אותנו להאט ולסקור היטב את הכביש, דורשים מרשמים כדי למכור תרופות מסוכנות בניסיון למנוע שימוש לא תקין ומלמדים ילדים לספור עד 10 כשהם עצבניים. אז למה דווקא באינטרנט אנחנו רוצים שייתנו לנו לעשות ככל העולה על רוחנו בלי שום פס האטה?

אולי, רק אולי, המהלך האחרון של פייסבוק מעיד על בגרות וניצנים של נכונות לשבור את הכלים לטובת מטרות נכונות. ואולי בעתיד נוכל לצפות להאטה נוספת ומכוונת במהירות שבה פוסטים נשלפים ומופצים לעולם כולו. מה כבר יקרה אם נידרש להמתין כמה רגעים עד שפוסט יאושר וישותף, אם יוטיוב לא תפעיל אוטומטית סרטונים בזה אחר זה או שניאלץ לפתוח חשבון משתמש לפני כתיבת טוקבק ארסי באתר חדשות? האם זה לא יהפוך את העולם למקום קצת טוב יותר?