ברנט פינווידיק מציע: שלוש דקות, מכרת לי ספר

החיים, על פי מפיק הטלוויזיה ברנט פינווידיק, הם פּיץ' אחד גדול: תצוגה מהירה ומבריקה של רעיון, תוכנית, סדרה מוצר או שירות שאותו מבקשים למכור ולקדם. את המסר כדאי להעביר בצורה ברורה ואפקטיבית. לצורך זה בנה פינווידיק מודל שנקרא "חוק שלוש הדקות". מה זה אומר? הקשב של בני האדם הולך ומתקצר. המציאות נעשית מהירה ודינמית. שלוש דקות הן פרק הזמן העומד לרשותנו כדי להציג כל רעיון. בזמן הזה הצד השני יגבש דעה - כן או לא - ולכן צריך לנצל את הזמן הקצר ביעילות.

את תורתו שוטח פינווידיק בספר שרואה אור כעת בעברית, "חוק שלוש הדקות: כך תבנו פיץ' מושלם לכל מטרה" (הוצאת תכלת). בספר הוא מלמד כיצד לפשט את המסר, לזקק אותו, וגם לרקוח ממנו סיפור הוליוודי, לא פחות. הוא מדבר על ארבעה שלבים בסיסיים לכל הסבר, על כל נושא: מה זה, איך זה עובד, למה זה טוב, והאם אתם בטוחים שתצליחו לעשות את זה. זה הכל. תענו על זה קצר וטוב — זכיתם בכל הקופה.

לא שזה קל. הוא למד זאת על בשרו. פינווידיק, בן 46, הוא במאי דוקומנטרי ומפיק טלוויזיה קנדי־אמריקאי שמכר במשך שנות הקריירה שלו יותר מ־500 תוכניות ופורמטים טלוויזיוניים לרשתות שידור גדולות (בעיקר ריאלטי ודוקו) ויש לו גם ספרים, סדרת סרטים ופודקאסט ששמם מתחיל ב"למה אני לא", שבהם הוא חוקר תופעות חברתיות, כלכליות ותרבותיות.

המפיק ברנט פינווידיק | צילום: ג'וש קליין

בתחילת הספר כותב פינווידיק על התקצרותו של טווח הקשב, שעומד היום על 8.2 שניות בממוצע. "החברה נעשתה חסרת סבלנות מכיוון שניתנה לנו גישה מיידית לבידור ולמידע", הוא אומר בראיון. "אילפנו את עצמנו ואת ילדינו שכאשר המוח רוצה גירוי, אנחנו רוצים להשיג אותו מיד. אם לא נקבל את זה מספיק מהר, נעבור למשהו אחר שיעסיק אותנו".

זה כולל אותך בספר הזה?

"זה היה די קשה כי אני אוהב את מה שכתבתי, ורציתי לחלוק הכל, וכל דבר נראה לי חשוב. אז הייתי צריך לחזור ליסודות, לכתוב את המבוא לספר כך שיהיה באורך ארבעה עמודים וייקח שלוש דקות לקרוא אותו. הניסיון הראשון שלי היה 14 עמודים!".

פינווידיק מספר כיצד רצה להציע פורמט לתוכנית ריאליטי שבמרכזה אנשים כבדי משקל עד כדי כך שאפילו לא התקבלו ל"לרדת בגדול", ולתעד כיצד הם עוברים שינוי עצום בתוך שנה אחת. אבל כשתיאר את הרעיון, הרגיש מסורבל. הוא ישב עם הצוות שלו, הם מילאו עשרות פתקאות צהובות עם מלים המתארות את הפרויקט, ומתוך הפתקיות זיקק נרטיב ברור, והבין מה מיוחד ומה התועלת שבו, וגם את ההיתכנות הכלכלית שלו. כשהרים טלפון לאחד מבכירי אי.בי.סי, הצליח לעניין אותו בתוך שמונה שניות בערך.

אבל המנהל שאהב את הרעיון היה צריך לשכנע גם את אלה שמעליו איך שומרים על הפיץ’ בטלפון שבור?

"כשאנשים מעבירים את הרעיון שלך, הם יכולים לשמר רק קבוצה קטנה של עובדות. הם הרי הולכים לסכם את הרעיון כשידברו עליו, אז הפתרון הוא לסכם את זה עבורם”.

אתה כותב שתעשיית הטלויזיה, ולא רק היא, עברה להחלטות ועדה, כלומר עשרות אנשים משתתפים בישיבות שמאשרות להתקדם עם פיצ’ים. זה קשור לדעתך לרעיון של חוכמת ההמונים?

"זו לא חוכמת ההמונים, זה יותר הפחד מאחריות. הרבה יותר בטוח ונוח לקבל הסכמה המונית על החלטה, כך שאם משהו משתבש, האשמה נופלת על כולם באופן שווה. לקחת קרדיט על דברים טובים זה קל, אבל לשתף באשמה בדברים רעים זה אפילו רצוי. עם כל כך הרבה אפשרויות והזדמנויות, אנחנו כחברה איבדנו הרבה מההחלטיות שלנו”.

בספר הוא כותב: ״חדר המצגות של רשת שידור הוא מקום קר, אכזרי ולא סלחני״. אז פינווידיק משחק את המשחק, מציג את הפיץ’ שלו במקומות הללו, וגם זוכה פעמים רבות, אבל המשמעות היא שיתוף פעולה עם חוסר סלחנות וחוסר חמלה. "בהוליווד אתה מבין עד מהרה ששום דבר לא אישי ולא זוהר", הוא אומר. "זה עסק מאוד ישר, מאוד מפורט, מאוד אינטנסיבי. זה אימן אותי להיות ישיר ויעיל עם הפיצ'ים ועם המידע שלי. אתה לא יכול למכור בהוליווד. אתה יכול רק להציג את המידע ולהפוך את הפרויקט שלך לאטרקטיבי ככל האפשר. כל השאר זה בזבוז זמן, וזה נכון עכשיו כמעט לכל עסק”.

נדמה שהיום כל דיבור שלנו צריך לספר סיפור. אותי לימדו בבית ספר שסיפור הוא סיפור, ועובדות הן עובדות. איך אתה רואה את הזיקה ביניהם?

"סיפור הוא רק סדרה של עובדות שמונחות בסדר מסוים. זה מה שאני מלמד: איך להניח את המידע שכבה אחר שכבה, חלק אחר חלק, בסדר משכנע. אם אתה מנסה לפתח סיפור כדי להמחיש בסופו של דבר את הרעיון שלך, זה כנראה לא יעבוד. הסיפור הוא לא מנגנון שאמור להפוך את המידע שלך למעניין יותר. אתה צריך להשתמש במידע כדי לבנות את הסיפור".

מנקודת המבט של הספר שלך, תן לי פיץ’ איך להעביר את תקופת הקורונה. 

"חשוב לזכור בתקופה המוזרה הזאת שאנשים לא נהנים ולא מתרגשים מלעשות דברים באופן וירטואלי. זה זמן נהדר להתאמן ולהתכונן לרגע שהעולם יחזור לקדמותו. אני באמת לא מאמין שהמפגש הווירטואלי הוא קבוע. אנשים משתוקקים לאינטראקציה אישית, ואנחנו נחזור אליה בשלב כלשהו".