צילום: עזרא לוי
לגור, לעבוד ולבלות באותו הבניין
לגור במגדל, להתעורר בבוקר ולרדת במעלית המהירה עם טרנינג ונעלי בית הישר למשרד שבקומה השנייה של הבניין
מוגש מטעם DUN'S 100
בימים טרופים אלה של מגיפת הקורונה, מחפש שוק הדיור כיוון חדש. תפיסות שהיו מקובלות עד לפני כחצי שנה, דוגמת הפרדה מוחלטת בין מתחמי מגורים למשרד, הפכו לפתע לאנכרוניסטיות, במיוחד עקב מעבר של יותר ממיליון וחצי(!) עובדים ישראלים לעבודה מהבית, במקום מהמשרד. המעבר הדרמטי הזה לעבודה מהבית, לא רק שפגע קשות בשוק המשרדים, אלא גם עורר דיון באשר ליכולת של כל כך הרבה אנשים שהתרגלו כל חייהם לעבוד מהמשרד, להתרגל לעבודה מהבית. האם יוכלו לייצר אווירת עבודה נאותה? והאם טרדות הבית האחרות לא יפריעו להם להתרכז?
לשם כך אציע במאמר זה מודל חדש, מהפכני בשם M.H.W (Mizrachi Home-Work), שישלב בתוכו עבודה מהבית עם אווירה של משרד, וכל זאת במרחק של שניות ספורות מהדירה, בנסיעה בנעלי בית במעלית המהירה אל הקומה השנייה של הבניין שתהפוך להיות מתחם עבודה דוגמת We Work. אולם לפני שאתאר בפניכם את המודל החדש, ברצ"ב סקירה היסטורית קצרצרה של התפתחות תרבות המגורים בישראל במהלך 72 שנותיה:
היסטורית, תרבות המגורים אצלנו התאפיינה בדינמיקה בלתי פוסקת והשתנתה הכל העת: בשנות ה-50 וה-60, ימי הצנע והעלייה ההמונית, רוב תושבי המדינה התגוררו בדירת שיכון פשוטה, 40-50 מ"ר, שכללה בדרך כלל סלון קטנטן, חדר שינה, מטבחון והול כניסה ששימש לעיתים קרובות גם כפינת אוכל לבני המשפחה.
האמידים יותר התגוררו בדירות 2.5-3 חדרים עירוניות, 60-80 מ"ר, כולל מרפסות מקורות, מה שנקרא בעגה "אינטרסול", סלון וחדרי שינה מרווחים יחסית ומרצפות טראצו20 על 20, באותם הזמנים שיא הטכנולוגיה. הכניסות לחדרי המדרגות היו נטולות לובי, אינטרקום ומעלית, מה שחייב את מי שהתגורר בקומות העליונות, בספורט יומי של הליכה רצוא ושוב על פני עשרות רבות של מדרגות.
במהלך שנות ה-70 וה-80, השתנתה תרבות המגורים בהדרגה. התקן חייב התקנת מעלית החל מקומה חמישית ומעלה ברבי הקומות שהחלו להבנות אז, בדרך כלל בני 6-12 קומות. שטח הדירות הלך וגדל, ובמקום דירות ה-2.5 חדרים של שנות ה-60, הפכו דירות ה-3.5-4 חדרים, 80-100 מ"ר לפופולריות ביותר.
את חדר המדרגות הדחוס החליפו גרמי מדרגות מרווחים יותר, זאת לצד לובי כניסה צנוע, עדיין ללא שומר ומעגל טלוויזיה פנימי, מעליות לא הכי מהירות בעולם, אבל מעליות שחסכו הרבה זיעה של עלייה במדרגות, המילה האחרונה – טלפון פנימי (אינטרקום) ובתוך הדירות הסטנדרט עלה פלאים וכלל בין היתר מה שכונה אז ,מטבח אמריקאי", פינת אוכל נפרדת, ריצוף 30 על 30 טראצו רויאל, לעיתים אף אבן ציפחה, מיזוג אוויר דירתי מפוצל וברי המזל קיבלו את הלהיט האחרון, ג'קוזי עם מים מבעבעים.
שנות ה-90 ובמיוחד שנות ה-2000 הראשונות, בישרו את תחילת עידן המגדלים. דירות הסטנדרט של ה-3.5 חדרים, התחלפו ב-4.5-5 חדרים, 120 מ"ר ויותר, למרגלות המגדל לובי מפואר עם שומר, צמחייה משתלשלת מלווה ברעש מים זכים מפכים, מעל ללובי מועדון דיירים ולמהדרין גם חדר כושר או ספא, מעליות ממוחשבות מהירות שהובילו תוך שניות מעטות גם לקומות הגבוהות ביותר, אינטרקום טלוויזיה בכניסה לבית.
הדירות הפכו למאובזרות בשקעי תקשוב, למערכות הטכנולוגיות המתרבות והולכות, במטבח ענקי מרהיב, בדרך כלל פתוח לעבר הסלון ופינת האוכל הצמודה, פרקט עץ שהחליף את הריצוף הקלאסי, הסטנדרט כלל מיזוג אוויר דירתי מלא עם שלט בקרה על כל חדר וחדר, חדרי עבודה נפרדים, ששימשו לא אחת לנער או נערה מתבגרת, מרפסות שמש חיצוניות ובמקום וועדי הבתים הוותיקים והטובים, החלו חברות ניהול חיצוניות לבניינים לצוץ כפטריות לאחר הגשם.
ואילו כעת, על סף העשור השלישי של המאה ה-21, ותוך כדי המאבק נגד מגיפת הקורונה, אנחנו עדים לשלב הבא של תרבות המגורים במדינת ישראל –השילוב האולטימטיבי של מגורים, עבודה ובילוי בכפיפה אחת באותו בניין. עוד בימיה הראשונים של הקורונה קיבלתי החלטה ליישם בכל בניין ומגדל שאני בונה את מודל M.H.W , הכולל מתחם עבודה ייחודי עם אווירה של משרד, עם פינת ישיבה ופינת טלוויזיה, מה שיאפשר לכל מי שעובד מהבית, לצאת בטרינינג ונעלי בית, להיכנס למעלית, ותוך שניות מעטות למצוא את עצמו בתוך משרד של ממש ובאווירת עבודה נטו, ללא טרדות הבית, אולם במרחק נגיעה קצרצר ממנו, וללא צורך להתניע את המכונית או לצאת החוצה מהבניין.
מתחמי Mizrachi Home-Work אלה יהיו משולבים בתוך מועדוני הדיירים, שאותם נמקם בדרך כלל בקומה השנייה של הבניין, מעל ללובי. הם יכללו בין היתר ריהוט משרדי אסתטי ופונקציונלי, לצד שקעי תקשוב, נקודות לטלפון בזק, זאת לצד מטבחון קטן עם פינת אספרסו וכיבודים וכן שרותים צמודים. החלל יהיה דו שימושי ויוכל בנקל, ותוך דקות ספורות יכול לעבוד במקביל או בנפרד, להפוך לעת ערב למועדון דיירים פתוח לכל אירוע, זאת לאחר שהכול נשאר, זאת פינת עבודה עם פינת ישיבה ופינת טלוויזיה ואף פינת קפה שממשיכה לתפקד כמו מועדון דיירים. ואכן, זה יהיה החידוש שיאפיין את תרבות המגורים של העשור הקרוב ובכלל.
במקום "עירוב השימושים" של טרום ימי הקורונה , שדיבר בעיקר של שילוב מגורים ומשרדים לכל דבר, כאן "עירוב השימושים" יהיה שילוב אולטימטיבי של מגורים, עבודה ובילוי, ללא צורך כלל לצאת החוצה אל הרחוב, כך שלא רק שהסיכון של הדבקה יהיה מינימלי ביותר וניצול ושימוש מיטבי יותר למועדון הדיירים בבניינים המודרניים, אלא תהיה תועלת עצומה למשק הישראלי שתבוא לידי ביטוי גם ניצול הרבה יותר טוב של זמן עבודה, קיצור דרמטי של יוממות (זמני הנסיעה) מהבית לעבודה, וכמובן שיפור משמעותי של איכות החיים של הישראלי שיוכל להנות משני העולמות, גם להיות ממש בצמוד לדירתו, וגם להנות מפרטיות, שקט ואווירת משרד של ממש, כל זאת בתוך "איזור הנוחות" שלו.
כותב המאמר רוני מזרחי הינו נשיא לשכת הקבלנים ובעלי קבוצת "מזרחי ובניו"