מגה פיקסל: הצלם זיו קורן מקים בת"א מתחם ללימודי צילום
הצלם המוערך מקים בתל אביב קומפלקס יוצא דופן שיוקדש כולו לצילום ויכלול בית ספר, חללי תצוגה מרשימים, חנויות, בית קפה וספרייה. “כל מי שבמדיה הדיגיטלית צריך להתמקצע בצילום"
בתחילת נובמבר ייפתח המיזם האמנותי הכי מסקרן מבין אלו שהוקמו במחוזותינו לאחרונה: Eyecon, מרכז לתרבות הצילום שיכלול חללי תצוגה ענקיים לצד בית ספר לצילום, וגם חנות, בית קפה ועוד הפתעות שיתגלו בהמשך. מאחורי המיזם, שגודלו הכולל כ־2,500 מ"ר ובפתיחתו הושקעו כ־18 מיליון שקל עומד הצלם זיו קורן, אחד הצלמים הוותיקים והמשמעותים בארץ. קורן (50) הציג 120 תערוכות בעולם, פרסם 18 ספרים וצילם כמעט בכל לוקיישן אפשרי בעולם, כולל אסונות טבע, פיגועים ומלחמות, ולראשונה הוא מתנסה פה ביזמות ובניהול. "אני אוהב אתגרים", הוא מצהיר, כשאנחנו נפגשים חודשיים וחצי לפני הפתיחה העתידית של המרכז בקריית המלאכה בדרום תל־אביב. "כשאתה הולך בדרך שמישהו כבר הלך בה, אתה יכול לעשות את זה עם פורשה. אבל כשאתה הולך בדרך חדשה, אתה נאלץ לעשות אותה עם דחפור D-9. וכמעט בכל הדברים שאני עושה מאז ומעולם, אני צריך לחרוץ דרך חדשה, לספר את הסיפור שעוד לא סופר".
על המיזם הזה קורן עובד כבר כשנתיים, והבנייה עצמה החלה בחודש ינואר. הוא מלווה בצוות שותפים גדול אבל בקיא בהכל עד אחרון הפרטים: מהסילבוסים של הקורסים, דרך גופי התאורה, וכלה בקסדות של העובדים באתר הבנייה. בבית הספר של Eyecon אמורים ללמד בכירי הצלמים בארץ, בהם ורדי כהנא, אלדד רפאלי, איתי אנגל, וכמובן קורן עצמו. שותפתו של קורן למיזם היא אלה וולדמן, אשת עסקים וצלמת. היא המשקיעה העיקרית לצד ספונסרים מסחריים כמו Cannon ו־Wix, ותכהן כיו"ר הדירקטוריון. יחד איתם עומדים בראש המיזם דנה וולפיילר־ללקין, מייסדת ומנהלת תערוכת "עדות מקומית" ומייצגת בארץ את הארגון היוקרתי World Press Photo; נתן דביר, צלם עיתונות ודוקומנטרי; ולי־מור כהן, אוצרת ומפיקת אמנות.
"הכל התפתח מהמחשבה להקים בית ספר לצילום", מספר קורן. "יש כאלה בארץ עם קורסים בסיסיים, וישנן האקדמיות כמו בצלאל. מה שאני רוצה לייצר הוא מקום באמצע, שיידע לתת את התוכן ברמה הכי גבוהה אבל גם מבין שלאנשים אין סבלנות ללמוד ארבע שנים. הם רוצים קורסים קצרים, אינטנסיביים, שיאפשרו להם פרקטיקה ישירות לתוך הווריד וישפרו מיומנויות. אם אתה בא ממקום רומנטי, זה נחמד ללמוד על כימיקלים וחדר חושך, אבל בפרטיקה לא באמת צריך את זה. היום רוצים הישגים מהירים".
למה צריך בית ספר לצילום אם היום כולם מצלמים כל הזמן בכל מקרה?
"בדיוק בגלל זה. כולם משתמשים היום בצילום כשפה, בעיקר בסושיאל מדיה. כולנו צריכים אותה, לא רק מי שרוצה להיות צלם. הרבה אנשים בעלי מקצוע צריכים צילום כזרוע משלימה לדברים שהם עושים כמו מעצבים, מאפרים, או בעצם כל בעל מקצוע שרוצה להיות נוכח בסושיאל מדיה. צילום הוא גם התחביב הנפוץ בעולם. בכל יום עולות לרשת 2 מיליארד תמונות. רק במאגר של אינסטגרם יש היום יותר מ־60 מיליארד תמונות, שזה יותר תמונות מאשר כל אלה שצולמו בעולם מהמצאת המצלמה ועד המצאת האינסטגרם. בנוסף, אם מתמקדים בצילום דוקומנטרי, מדובר בתחום שעבר תהליך משמעותי: כשאני הצגתי צילום דוקומנטרי בסוף שנות התשעים בתערוכות, הרגשתי שאני צריך להתנצל ולהסביר למה יש לו מקום בתצוגה מוזיאלית. היום הוא אמנות לכל דבר, השיח הזה כבר לא קיים. אנשים רואים בצילומים הדוקומנטריים יצירות אמנות שמקומן גם במוזיאונים וגלריות וגם בסלון שלהם בבית. ובגלל שאין היום הגדרה שמבדילה בין צלם מקצועי לצלם חובב, מי שרוצה להשיג תוצאות קצת יותר טובות, צריך איזושהי הדרכה, גם אם בסיסית. יהיו בבית הספר גם מסלולים לצלמי היי־אנד, שיעבירו אותם המאסטרים (כהנא, רפאלי, אנגל)".
לצד בית הספר, יכלול המרכז כמה גלריות: אחת תוקדש לתערוכות של צלמים מהארץ ומהעולם, השנייה לאמנות, שאותה גם אפשר יהיה להשכיר לתערוכות מתחלפות, השלישית לצילום דיגיטלי, והרביעית תציג עבודות של הסטודנטים. במקום יהיו גם חנויות שימכרו מרצ'נדייז וצורכי צילום, חדרי הרצאות וישיבות, בית קפה וספרייה. על התכנון אחראי האדריכל יובל סמואלוב.
לא מפחיד לפתוח מיזם כזה בתקופה כזו?
"כשהתחילה הקורונה היינו כבר עמוק בתוך הסיפור. בזמן הסגר הוצאנו את הצוות לחל"ת והיינו צריכים לקבל החלטה האם אנחנו משחררים את הנכס וכל אחד הולך לדרכו. בסוף התקבלה החלטה אמיצה שאנחנו ממשיכים בכל הכוח. עם כל האתגרים, ועם הבנה שנצטרך כנראה להתחיל את הלימודים בקפסולות, יש כאוס מוחלט ונצטרך לחיות בתוכו. כלכלית זה מאוד מאתגר אבל אם נצליח לצלוח את התקופה הקשה מקומנו מובטח".
מקעקע דימויים בתודעהבחודשים האחרונים תיעד קורן את התפרצות מגפת הקורונה בארץ
זיו קורן (50) הוא אחד מצלמי העיתונות הדוקומנטריים הבכירים והמשפיעים בארץ (אם לא המשפיע שבהם). בעברו צילם עבור לשכת העיתונות הממשלתית, “ידיעות אחרונות” ו”ישראל היום”. לפני כשנה חזר לצלם עבור “ידיעות אחרונות”, אך זהו רק חלק קטן מהעבודה היומיומית שלו, שמתרכזת פעמים רבות בצילום במדינות עולם שלישי, ובחודשים האחרונים בצילומי אירועים אקטואליים בישראל. לצד העבודה העיתונאית השתתף קורן בעשרות תערוכות בארץ ובעולם, בהן תערוכת צילומי העיתונות הבינלאומי היקרתית World Press Photo, וזכה בשורה ארוכה של פרסים.
גם בתקופת הסגר קורן לא הפסיק לצלם. "בתחילת התקופה היו לי חודשיים אינטנסיביים של 3,000 פריימים ביום, רובם במחלקות קורונה בחמישה בתי חולים שונים ועם הצבא, הימ"מ, אמבולנסים של מד"א, בבני ברק. צילמתי בכל מקום. לקחתי את זה כפרויקט כי היום המטרה היא לא רק להביא פריים טוב, אלא להצליח לקעקע דימויים בתודעה, בזיכרון הקולקטיבי. היתה מחשבה להוציא ספר אבל הקורונה עוד לא הסתיימה אז אני לא מרגיש שזה עוד הזמן".
לא פחדת להידבק?
"נכנסתי לשם בידיעה שאני הולך להידבק. הייתי שעות בתוך חליפות המיגון, גזרתי על עצמי בידוד, לא ראיתי את הבנות שלי או את ההורים שלי. צילמתי קורונה מהבוקר עד הלילה. זה לא הפחיד אותי יותר מכשנכנסתי לעזה. אני חושב שפחד הוא מאוד חשוב כשאתה נמצא בסיטואציה באמת מסוכנת. אם אתה לא מפחד, אז או שאתה או סובל מעודף ביטחון עצמי או שאתה לא יודע לקרוא את הסיטואציה. כך או כך נדפקת".
הגישה הזו היא מה שמנחה אותו גם במיזם החדש: "אני לא מאמין בלהתחיל בקטן. אם אתה לא נותן הכל אין לך זכות קיום. אני לא מאמין בהשקות שקטות. זו אולי התקופה הכי גרועה בהיסטוריה להקים עסק, אבל אני רץ למרחקים ארוכים".