אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
“הסיפור הישראלי הועיד אותי להיות ימני, מזרחי, בריון" צילום: יובל חן

“הסיפור הישראלי הועיד אותי להיות ימני, מזרחי, בריון"

על פי קורות חייו אלון מזרחי היה אמור להיות “ליכודניק שלא שואל שאלות" אבל משיכתו מילדות לספרות הפכה אותו לכותב מחונן ואושיית פייסבוק. בעקבות אסון משפחתי עבר גם מהפך תודעתי שאותו הוא פורס בספר חדש שעוסק בחופש. “הביוגרפיה שלנו היא רק חתיכה מהמציאות, הניחו לה"

24.08.2020, 08:03 | שירי לב־ארי

באחד מימי השיא של הקורונה התחיל לעבור ברשתות החברתיות ציטוט ויראלי של ש”י עגנון, שמתאר את מגיפת השפעת הספרדית בארץ ישראל של תחילת המאה ה־20. זה היה משכנע: ״מחמת שהיו ספונים איש ואשה בד' אמותיהם וכל ענייני מלאכה ופרקמטיא עומדים על מכונם, ושומם רחובה של עיר ואין איש מתענג על זיווה ועל הדרה של תבל". בהמשך, כשהופיעה המלה "פנדמיה" בטקסט, אפשר היה להבין שזו מחווה. ובכל זאת, רבים ניסו לזהות מאיזה ספר של עגנון זה נלקח. עד שנודע מי עומד מאחורי הטקסט: אלון מזרחי, פובליציסט מוכשר שאת הפוסטים שלו קוראים רבים בשקיקה. מזרחי הוא כותב מקורי, עמוק ולא צפוי. אדם שעבר אי אלו מהפכים בחייו.

"קמתי בבוקר שבת אחד", הוא מספר, "ואני מאוהב בשפה של עגנון. זה היה סוף מרץ ועדיין חורף נוראי והמגיפה והסגר, אמרתי: מעניין מה עגנון היה כותב על זה. בהלצה של רגע העליתי בפייסבוק את הקטע, אנשים שעוקבים אחרי מכירים את הנטייה שלי להלצות ספרותיות, אבל כנראה אנשים התחילו לצלם מסכים ולשלוח בוואטסאפ וזה קיבל חיים משלו. וכל מיני דוקטורים לספרות הלכו לנבור בכתבי עגנון. השיא היה שאחרי יומיים בית עגנון התייחסו לזה, והעלו הבהרה, ואחד החוקרים גם יצר אתי קשר”. כעת מפרסם מזרחי ספר ראשון, "חופש. מניפסט" (הוצאת לוקוס), מעין חיבור לוגי־פילוסופי על חירות. הוא פותח אותו בהקדמה אישית נוגעת ללב, שבעקבותיה אי אפשר שלא להתמסר לספר הזה, גם אם רבים מעמודיו מופשטים.

הפגנת הדגלים השחורים לדי המעון בבלפור, צילום: יואב דודקביץ הפגנת הדגלים השחורים לדי המעון בבלפור | צילום: יואב דודקביץ הפגנת הדגלים השחורים לדי המעון בבלפור, צילום: יואב דודקביץ

"נועדתי להיות בריון ימני"

היהודי המזרחי תקוע במצב מנטלי ייחודי: בין שיש לו הכרה פוליטית ובין שלאו, אין לו בית. גם הביביסטים החוויה שלהם היא שהם בחוץ”, הוא כותב: “חוויית חיי הנצחית, עד השנים האחרונות ממש, היתה של חוסר שייכות וחוסר חיבור... סגרו את השער ביני לבין העולם במובן האמיתי, הרוחני, הרגשי והפוליטי”. שני דברים הצילו אותו, הוא כותב. הסקרנות הטבעית שלו, והאובדן של אחיו האהוב גדעון, שהיה חבר נפש. הקרקע נשמטה תחתיו, אבל הוא לא ויתר. הוא יצא למסע שחרור. לבסוף כתב את הספר הזה.

איפה חשת שעבוד שהביא אותך לחקור את החירות?

“אני כנראה הרגשתי מגיל צעיר שנשלל ממני חופש. שלילת הבחירה החופשית זו חוויה יסודית אצלי, היא קשורה לבית שגדלתי בו, וגם קשורה לאופי שלי. נולדתי ילד מאוד פיקח, סקרן, והסביבה פחות ידעה מה לעשות עם זה. זה גם הבית וגם הפריפריה הישראלית של שנות ה־70, שלא ראתה בעצמה חממה לילדים. עשיתי מבחן למחוננים בכיתה ג’ והמנהל של בית הספר התפעל, אבל לא היה להם מושג מה לעשות עם זה”.

מזרחי (47) נולד בחיפה. אמו ילידת מרוקו, אביו ממשפחה ס”טית מטבריה. כשהיה בן 8 עברו ליקנעם. הוא למד במסגרות חינוך דתיות בשל החזרה בתשובה של אמו ומוסדות של הציונות הדתית, שם סבל מגזענות אשכנזית (“המסר הוא שאתה תת־אדם”); ואז במוסדות חרדיים שם העריכו את הלמדנות והחריפות שלו; אבל שום מקום לא היה ביתו.

 אלון מזרחי בהפגנה, צילום: יובל חן אלון מזרחי בהפגנה | צילום: יובל חן  אלון מזרחי בהפגנה, צילום: יובל חן

אחרי הצבא הלך ללמוד ספרות אנגלית במכללת אורנים ואחר כך באוניברסיטת חיפה. הוא עבד באינספור עבודות, “חלקן הזויות”. הוא מונה: עוזר למסגר, עובד במפעל לייצור אבקות כביסה, באסדת קידוח. הוא היה גם כתב טכני בחברות הייטק.הקו העקבי בחייו היה הספרות. “הייתי תולעת ספרים, קראתי שני ספרים ביום”, הוא מספר. “אני זוכר את עצמי בגיל 5 מתעורר בשבת בבוקר, לוקח אנציקלופדיה עברית או מכלל, וקורא. אחרי שעברתי קצת בחיים הבנתי שאם אני רוצה להרגיש בית בעולם, אני חייב ליצור אותו בעצמי. וזה הספר הזה, הוא היסודות לעולם מנטלי רגשי ואידיאולוגי שבו אני יכול לחיות בכבוד, לפגוש אנשים בכבוד”.

מזרחי אומר שהיה אמור להיות “בריון ימני אלים וגזען. הסיפור הישראלי הועיד אותי להיות ליכודניק שלא מטיל ספק בכלום, גבר מזרחי שהוא בריון. זה התסריט. ואז אתה צריך להתחיל לחקור אותו. באופן כללי, כל הילדים שגדלים פה, לא שמעו שיש פלסטינים שחיים פה בצדק ובדין. זו עוד מחיקה של נרטיב, בדיוק כמו מחיקת הנרטיב המזרחי”.

  הספר של מזרחי הספר של מזרחי   הספר של מזרחי

אתה רואה בעצמך היום איש שמאל?

“אני מתנגד לכיבוש ולאפרטהייד, זה שמאל? לא מעניין אותי לשים את עצמי באיזשהו מחנה. השמאל הממוסד בישראל לא פחות גזעני. היהודי המזרחי תקוע במצב מנטלי ייחודי. אם אין לו הכרה פוליטית מפותחת — אין לו בית. וגם אם יש לו — אין לו בית. כי גם הביביסטים החוויה המכוננת שלהם זה שהם בחוץ”.

השיח המזרחי נעשה מורכב יותר ויותר כי הוא נוגע לא רק בשייכות לתרבות אתנית אלא גם בשייכות למחנה פוליטי.

“אני מזדהה עם חלק מהסנטימנטים שמנחים את השיח המזרחי ומכיר בצידוק שלו. אבל בגלל שכמעט בכל שיח המסקנות ידועות מראש, אני לא יכול להזדהות. אני בכלל רוצה למרוד בזהויות, לחיות באופן חופשי. כשמישהו עושה מחיקה פעילה לסיפור שלי אני חייב להתקומם, אבל זה לא אומר שאני חייב לאמץ סיפור אחר”.

אתה כותב בספר בעד השכחה.

“באמירה שהשכחה היא השחרור יש מרד. אנשים שחיים בצד הפריבילגי של החיים בטח שירצו לזכור, זה מעניק להם כוח. אבל הזיכרונות שלי מהמציאות שממנה אני בא, לוקחים ממני כוח. אני לא מוכן שהסיפור שלי מהעבר שלא היתה לי שליטה עליו — ימשיך להיות הסיפור שלי. היום יש לי חופש בחירה ואני כותב את הסיפור שלי בשביל עצמי. זה המסר: לא משנה איך גדלת, הסיפור שלך, הביוגרפיה, תמיד מצומצמת, מגבילה, היא רק חתיכה מהמציאות, עזוב את זה”.

מה עושים עם החופש?

“מפיצים אותו הלאה”.

איך אתה מנתח את המחאה בבלפור?

“אני מאוד שמח ומופתע לראות את מה שקורה בבלפור, לראשונה זה שנות דור יש מחאה עממית, לא מאורגנת על ידי שום גוף, וכעס אמיתי ותשוקה אמיתית. בעזרת השמאל הממוסד שכחנו שאלה קיימים: עם כל העצרות המנומסות שלהם שמי שנמצא שם נרדם או מת משיעמום. למחאה הפעם יש בסיס

כלכלי, תראי איזה טיפול מחפיר נעשה בנו ובכלכלה בזמן המגפה. יש ניגוד בין הקמצנות המטורפת של הביביזם כאידיאולוגיה כלכלית לבין ההתנהגות של ביבי כאדם פרטי ונהנתן, זה מטריף את המוח”.

ובכלל, הוא מוסיף, “אין דבר כזה כלכלה. בסוף הכל פוליטי. ההבדל בין איך שגרמניה או קנדה מתמודדות עם המגפה, לעומת ישראל וארצות הברית, זה תפיסת האדם: לאדם שם יש כבוד, לא אומרים לאנשים ‘לא יודעים, קחו 750 שקל’. אם לאדם יש ערך, אי אפשר להיפטר ממנו בשכר רעב ושלא יוכל לקנות בית”.

יש טענה שרק מנהיג מזרחי יכול להביא שינוי.

“זה שטויות”.

למה אתה עצמך לא הולך לפוליטיקה?

“אני לא יודע אם אני עדיין מאמין שאפשר לשקם את המקום הזה. לא כי האנשים רעים, אלא כי הרגלי החשיבה והדברים שאנחנו מסרבים לשכוח כל כך הרסניים שאי אפשר לשקם. היום המאבק שלי מתקיים בשדה הרעיוני”.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות