אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
שעה אפלה: על הסרט של ניל ג'ורדן

שעה אפלה: על הסרט של ניל ג'ורדן

"גרטה" של ניל ג'ורדן, שהגיע ל־VOD, הוא סרט דחוס ומותח, עם סוף מופרע

25.08.2020, 08:03 | יאיר רוה

את עשר השנים האחרונות העביר ניל ג'ורדן ("משחק הדמעות", "ראיון עם ערפד") בעיקר בעבודה לטלוויזיה. "גרטה", סרט הקולנוע האחרון שלו עד כה, הוקרן בבכורה לפני שנתיים בפסטיבל טורונטו, אבל לא זכה לתשומת לב משמעותית. בישראל הוא הוקרן בפסטיבל ירושלים ובסינמטקים, ועכשיו הוא מגיע לערוצי ה־VOD ולאתר של קולנוע לב.

כמו שקורה לא מעט אצל ג'ורדן, לא לגמרי ברור אם לסווג את הסרט במדף סרטי האימה, או בסקציית דרמות ארט־האוס פסיכולוגיות מורכבות ואיכותיות. וכמו שקורה בלא מעט קריירות של במאים מצוינים שעבדו בהוליווד או בפריפריה הסמוכה לה, משהו משתנה ביצירה כשמתקרבים לגיל הפרישה. ג'ורדן חגג השנה 70, ומתבקש להניח שלהבדיל מסרטים רבים בעברו, שאותם הגה וכתב ובהם הוא הבריק וחידש, "גרטה" לא היה פרויקט החלומות שלו, אלא אילוץ כדי להמשיך לקיים את הקריירה. אפשר להיזכר בתהליך דומה אצל יוצרים כגון אלפרד היצ'קוק, רוברט אלטמן ואלן ג'יי פאקולה, אלא שלדעתי דווקא בסרטים המאוחרים האלה — "ג'ינג'רברד" של אלטמן, "תיק שקנאי" של פאקולה או "גרטה" של ג'ורדן — מגלים את הכישרון והגדולה האמיתיים של הבמאים האלה. זו לא חוכמה לחפש גאונות אצל היצ'קוק ב"ורטיגו" ו"פסיכו", היא נמצאת דווקא בסרטים מינוריים יותר, "פרנזי" שיצר בגיל 72, למשל. אז "גרטה" הוא ה"פרנזי" של ניל ג'ורדן.

הופר (מימין) ומורץ ב"גרטה". כדאי להישאר עד הסוף הופר (מימין) ומורץ ב"גרטה". כדאי להישאר עד הסוף הופר (מימין) ומורץ ב"גרטה". כדאי להישאר עד הסוף

איזבל הופר — בתפקיד שקורץ לדמותה ב"המורה לפסנתר" של מיכאל האנקה, ולשאר נשים אפלות שגילמה — היא גרטה, שחיה לבדה בניו יורק ומתיידדת עם נשים צעירות עם לב טוב וחסך הורי, ואז מנסה להשתלט על חייהן. קלואי גרייס מורץ מגלמת צעירה חדשה בעיר, שמחפשת חברה ונופלת ברשתה של גרטה. בסרט קומפקטי באורכו (98 דקות), ג'ורדן מתחיל עם אווירה אפלה וסמיכה, אבל לא מבזבז זמן ומציג בזריזות את הסיטואציה הסטוקרית שבה האשה המבוגרת ממררת את חייה של הצעירה. מעין "פסגת הפחד" בין שתי נשים.

זהו סרט אימה שפועל על פי נוסחאות ידועות, אבל דווקא עם התסריט הז'אנרי הזה ג'ורדן מוכיח איזה במאי מצוין הוא: באופן שבו הוא מספר את הסיפור באופן תמציתי, מביים את הסצינות והשוטים, מקפיד על שימוש מעולה במוזיקה, יוצר אווירה דחוסה, מותחת ומסקרנת, ועושה בית ספר לז'אנר. יש כאן כמה נקודות עלילתיות צפויות, אבל ג'ורדן מחדיר חלק מהמוטיבים העקביים בסרטיו, כגון השימוש בחלומות, אגדות והזיות, והעיסוק בבדידות, בנוסטלגיה ובאנשים שניזונים (מטאפורית ולפעמים מילולית) מזולתם. ובמערכה האחרונה מגיעות לא מעט סצנות שבהן הסרט יוצא מדעתו ונהפך למופרע למדי. לכן גם אם אתם מרגישים שמיציתם, הישארו עד ל־20 הדקות האחרונות שבהן הסרט, ממש כמו הגיבורה שלו, נהיה פסיכי.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות