פפ או גאוורדיולה

מנהלים רבים הם חד גוניים וקלים להגדרה. בהכללה, יש את אלו שמקפידים על תכנון, ירידה לפרטים, ובקרה אחר יישום הנחיות. מאמנים כאלו עסוקים במיוחד בטקטיקה ככלי שליטה, בוחרים שחקנים צייתנים, והקיצוניים שבהם מפגינים נוקשות חשיבתית וחשיבה שבלונית, עלולים לקבע את השחקן בהגדרה צרה של התפקיד (משפט ה"אתה לא עובר את החצי" המפורסם) וזוכים מדי פעם להערות מהפרשנים שהם "הביאו את החילופים מהבית".

מנהלים אחרים מתנהלים מתוך אינטואיציה, פחות מובנים ומתוכננים, עסוקים ביצירת קשרים וסוחפים אחרים בכוח השכנוע והכריזמה שלהם. מאמנים שכאלו "חיים את המשחק", מחפשים שחקנים יצירתיים, מרגישים את השחקן החם ויודעים להלהיב בחדר ההלבשה. מצד שני חסרה בהם שיטתיות, מבניות וסדר.

המצרך הנדיר יותר הם מנהלים ומאמנים הניחנים ביכולת גבוהות של "גם וגם" – גם מחושבים וגם הרפתקנים, גם רציונאליים וגם רגשיים, גם מובנים וגם יצירתיים, גם אנשי חזון סוחפים וגם בעלי יכולת יישום והתמדה, גם עסוקים בהיבטים פילוסופיים וגם מסוגלים לתמצת את הרעיונות שלהם למסרים ברורים וקצרים.

פפ גווארדיולה, מאמן מנצ'סטר סיטי הוא כזה, יש לו יכולות דואליות של "גם וגם"; הוא גם יורד לפרטי פרטים ומגדיר תבניות משחק עליהם הוא עובד עם השחקנים שעות רבות, וגם נותן לשחקנים יצירתיים את המקום להביע את עצמם. שחקנים ששיחקו תחת שרביטו ואנשי ניהול אומרים עליו שהוא "אובססיבי" ו"אינטנסיבי", ובאותה הנשימה יגידו עליו שהוא "מהפכן" ו"איש חזון".

מהות השיטה של גווארדיולה על פיתוחיה השונים מושתתים על הניגודיות המשלימה והפרדוקס של "חופש בתוך מסגרת" – תבנית משחק ברורה שאם מקפידים לתרגל אותה בשיטתיות, זה מאפשר לשחקנים היצירתיים להביע את כשרונם האישי.

גאוורדיולה לעולם לא התווכח עם הטיעונים שהצליח בזכות השחקנים כי הוא היה שחקן ויודע שתפקידו לספק להם את התנאים בהם הם יכולים לפרוח. תיירי הנרי נהג לומר שגווארדיולה הגדיר לשחקנים שהוא אחראי על שני שליש של המגרש כדי שבשליש האחרון השחקנים יביאו מהכישרון שלהם ויבקיעו את שער היריב. הגמישות של גווארדיולה באה לידי ביטוי גם בפיתוחים ובשינויים בשיטת המשחק של קבוצותיו שהיו לדבריו בהתאמה ליכולות השחקנים שעמדו לרשותו.

רגע לפני הניסיון להבין מה קרה מול ליון, זאת הלמידה המרכזית שמאמנים ומנהלים יכולים לקחת מגווארדיולה. אנחנו חיים בעולם של שינויים, אי וודאות ועמימות רבה. קבלה של המורכבות הזאת מצריכה מעבר מחשיבה לינארית, לעבר מוכנות "לחיות עם פרדוקסים" ועם "פאזלים לא פתורים" (Cunha, & Clegg, 2002; Lewis, 2000). יתרה מכך, מחקרים הראו כיצד הנכונות לקבל את הפרדוקסים מאפשרת לארגונים ללמוד כיצד לשרוד, לשגשג, ולייצר "מתח חדשני" מועיל (Smith, 2014; Smith & Tushman, 2005).

הבעיה היא שזה לא פשוט לחיות בתוך הפרדוקס. הדבר מצריך ממנהלים כאלו משאבים נפשיים לנהל קונפליקטים פנימיים וחיפוש מתמיד אחר האיזון והניגודיות המשלימה. מליווי של מנהלים כאלו מדובר על השקעת אנרגיה אדירה ולבטים יומיומיים שמאתגרים אותם אבל יכולים גם להתיש אותם. הם נדרשים לעבד את המורכבות הזאת אבל לצאת עם מסרים קליטים וברורים, בטח בכדורגל בו שחקנים צריכים הנחיות ברורות וקצרות ויש בסוף מבחן תוצאה שבועי של "שחור-לבן".

החוכמה היא לחפש את האיזון המתאים בין שליטה לבין מתן חופש פעולה, בין יצירתיות ותחכום לבין הליכה על הפשוט והלא מסתבך. לפי פרשנים רבים נראה שכאן גווארדיולה איבד את זה במשחק מול ליון כאשר לא העמיד את השחקנים במקום בו הם פורחים (קווין דה בריינה) או לא הרכיב את אלו שנמצאים בכושר טוב. כולנו חכמים בדיעבד אבל נראה שגווארדיולה פשוט סיבך מדי את הדברים.

מאבד את הפשטות?

 

סיבוך היתר הזה, שלא קורה אצלו בפעם הראשונה, מעלה תהייה מעניינת לגבי מה שנראה ממנו בהמשך. עבור מאמן עם צורך גבוה בשליטה יש ערך רב כאשר הוא קרוב לשחקנים ו"מרגיש" אותם ואת הצורך שלהם להימנע מסיבוכיות יתר ומקשקושים פילוסופיים. במלים אחרות, יכול להיווצר פרדוקס של מאמן שככל שהוא צובר ניסיון ניהולי ועוסק בהיבטים הפילוסופיים של המשחק, כך הוא גם עלול להתרחק מהחוויה הפשוטה שלו כשחקן ולהתקשות למצוא את האיזון המתאים.

ואולי צריך פשוט לקחת נשימה, ולראות את גווארדיולה מוצא לעצמו את האיזון ואולי אפילו משדרג את הפילוסופיה שלו כפי שכבר עשה בהצלחה לאורך הקריירה המרשימה שלו. הרי זוהי מעלתו הגדולה ביותר, היכולת ללמוד ולהתאים עצמו למציאות משתנה. כך או אחרת, דבר אחד ברור, גאוורדיולה הוא פורץ דרך גם מעבר לכדורגל והגישה הדיאלקטית שלו של "גם וגם" צריכה להוות מקור ללמידה עבור מאמנים ומנהלים לגבי האופן בו הם נדרשים להוביל במציאות משתנה ולא וודאית.

הכותב הוא מוביל תכניות בחינוך וניהול ספורט בתואר שני, הקריה האקדמית אונו