למה הספורט הישראלי לא מתגייס למחאת הנשים?

ליגת ה-NBA נכנסה בשבוע שעבר לסטגנציה. שחקני המילווקי באקס הודיעו שהם לא עולים לשחק מול אורלנדו מג'יק, כמחאה על אירוע ירי נוסף של שוטרים לבנים בגבר שחור לעיני ילדיו, שלפי הדיווחים לא היה חמוש.

האירוע התרחש בוויסקונסין, המדינה של השחקנים המוחים, כשלושה חודשים אחרי רצח ג'ורג' פלויד במיניאפוליס, אירוע אשר יצר גל של מחאות נגד אלימות משטרתית וגזענות ממוסדרת כלפי שחורים, שהוליד את מחאת השחורים "Black Lives Matter" ("חיי שחורים חשובים" )

אזרחים רבים הצטרפו למחאה הזו, ביניהם אישי ציבור, אמנים, שחקנים, מפורסמים וגם כמובן שחקני הכדורסל, שבאקט של מחאה סירבו השבוע לעלות על המגרש. בהודעה לתקשורת כתבו השחקנים "... למרות הדרישה מכל עבר לשינוי, לא ננקטת שום פעולה, כך שהפוקוס היום לא יכול להיות על כדורסל".

גם ליגת הנשים, ה-WNBA, הודיעה על דחיית המשחקים, וכמוה גם ליגות הכדורגל והבייסבול הלאומיות.

התגייסות שחקני ה-NBA לא הגיעה משום מקום. לפני כ-4 שנים שחקן הפוטבול קולין קפרניק הביע מחאה כשסירב לעמוד בזמן השמעת ההמנון הלאומי כמחאה על דיכוי שחורים ומיעוטים. על פניו, מתבקש לטעון כי התמיכה של שחקני הספורט הגיונית, היות ורק בליגת ה-NBA משחקים כ-80% לא לבנים וכשנרצח עוד גבר שחור על-ידי המשטרה – הם יעצרו.

כשעוצרים את משחקי ה-NBA – יש השפעה. הבידור להמונים עוצר. גורמים רבים מפסידים הרבה כסף והמסר מהדהד להרבה גברים, גם לבעלי ההשפעה, והסיכוי לשינוי – גדל. שלא לדבר על הצופים בבית שנותרו מאוכזבים על הספה.

הגברים חייבים להתגייס למחאה, ולא כעלה תאנה

למה בישראל לא ראינו את עולם הספורט מתגייס למחאת הנשים?

כמו עם מחאת השחורים בארה"ב, גם אצלנו, אונס הנערה באילת מגיע אחרי שורת מקרי רצח של נשים, אלימות כלפי נשים ועבירות מין. מנתוני המשטרה עולה כי מ-1 במרץ ועד ל-18 באפריל חלה עלייה של 16% במספר התיקים שנפתחו על עבירות אלימות בין בני זוג, רובם כלפי נשים.

עבירות מין לא פוסחות גם על עולם הספורט הישראלי. רק ביוני האחרון נחשף כי שני שחקני מכבי תל אביב קיימו יחסי מין עם קטינות בנות פחות מ-16, אך עונת הכדורגל המשיכה כסדרה ואחד הנאשמים אף צפוי להמשיך את הקריירה שלו בקפריסין. אף אחד לא עוצר, וגם לא מרגיש צורך לעצור.

בתחילת השבוע עשרות חברות עסקיות תמכו ב"שביתת הנשים - נשים ונערות אינן הפקר" ובחצות היום הביעו הזדהות עם המחאה ועצרו לרגע. חלק מהחברות אף עשו מעשה אקטיבי ותרמו לארגוני סיוע, ויש שגם קיימו מעגלי שיח והרצאות במטרה להוקיע את האלימות המינית ולהעלות מודעות למגפת האלימות כלפי נשים.

כבר ראינו שכשעולם הספורט מתגייס להעברת מסרים – קהל היעד הגברי רואה, שומע, מקבל ומשתף פעולה. בחודש שעבר, שחקני הפועל באר שבע התגייסו להעלאת המודעות לרצח נשים. הם התייצבו על המגרש כשהם לבושים במדי הקבוצה האדומים ועל חולצותיהם הודפסו שמותיהן של נשים שנרצחו השנה על ידי בני זוגן. צופי הכדורגל ראו את זה, דברו על זה ואף שיתפו ברשתות החברתיות.

אלימות היא אלימות, ואלימות מינית היא לא ׳בעיה׳ של נשים, זוהי בעיה של כל החברה הישראלית. ולפני הכל, זוהי בעיה שיש לטפל במי שיוצר אותה, בפוגע. כשאישה נאנסת יש לטפל גם בגבר וגם בסביבה שגידלה אותו.

אז למה כשמדובר באלימות מינית עולם הספורט עדיין לא שותף לזעקת הנשים? הרי גם להם יש אימא, אחות, אישה או בת.

מחאות נשים נגד תרבות האונס אינן חדשות בישראל; "צעדת השרמוטות" מתקיימת בישראל משנת 2012. אך המחאה עדיין ממוסגרת כשייכת לנשים. אפילו בהתגייסות הארגונים בתחילת השבוע, המחאה הוגדרה כ"מחאת נשים".

כדי שנצליח לפרוץ את גבולות השיח המגדרי וכדי שכולם יבינו שזוהי מחאה אזרחית של כולם – הגברים חייבים להתגייס למחאה, ולא כעלה תאנה, אלא במהות. על כן, המחאה חייבת לחדור למחוזות הקהל הגברי. אז נכון שאין לנו ליגה ברמה של ה-NBA, אבל יש לנו מועדונים גבריים משפיעים שפוגשים את קהל היעד הגברי לפחות פעם בשבוע, ולפעמים יותר. המועדונים האלה נמצאים בעולם הספורט, ואם להיות ספציפית, הם נמצאים במועדוני הכדורגל והכדורסל, ועלינו לגייס גם אותם למען השינוי. אם זה עובד באמריקה, אין סיבה שזה לא יעבוד פה.

עלינו לעצור את הכדור.

 

לירון בן יעקב היא פעילה בתנועת ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים ושותפה למיזם "אקטיביסטית", מרצה בבית הספר סמי עופר לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה