האם בחורים נחמדים יכולים להצליח?

הילד רצה הביתה. אחרי פחות מחודש באוניברסיטת אינדיאנה, לארי בירד - ילד מפרנץ' ליק, עיירה קטנה (1,800 תושבים) - היה חייב לעזוב את הקמפוס. היו יותר מדי אנשים סביבו והוא חזר לפרנץ' ליק כדי ללמוד במוסד חינוכי ליד הבית. במקביל ללימודיו ואימוניו, עבד כמנקה רחוב. "אהבתי את העבודה הזו" אמר בראיון ל"ספורטס אילוסטרייטד" ב-1988. "זה הרגיש לי כאילו אני באמת משיג משהו. עובד במשהו. זה היה בחוץ, היית בסביבת חברים, אספתי זבל, ניקיתי, הרגשתי שאני עושה משהו. כמה פעמים אתה נוסע בעיר שלך ושואל את עצמך 'למה הם לא מתקנים את זה?', 'למה הם לא מנקים את הרחובות'? והנה, היתה לי את ההזדמנות לעשות זאת. היתה לי את ההזדמנות להפוך את הקהילה שלי למקום טוב יותר".

אחרי שנה ברחובות, בירד חזר לאוניברסיטה - הפעם לאינדיאנה סטייט. משם הגיע ל-NBA ולמרות גוף דפוק עשה את אחת מהקריירות המפוארות בכל הזמנים. הוא עדיין האיש היחיד בהיסטוריה שזכה ברוקי השנה, ב-MVP, ב-MVP של הגמר, ב-MVP של משחק האולסטאר, במאמן השנה ובמנהל השנה. אולי מוח הכדורסל המבריק ביותר.

נאש, ככוכב של פיניקס סאנס, היה תחרותי, חכם, מבריק, מנהיג, MVP אבל אף פעם לא אלוף. הוא הודה בעצמו שלעיתים לא היה אגרסיבי ואסרטיבי מספיק על מגרש. הוא בעצמו הודה שהוא מסר את הכדור ושיתף אותו יותר מדי עם חבריו לקבוצה. שהוא היה צריך לזרוק יותר לסל ולהיות יותר אנוכי.

לבירד - מוסר מחונן וקלע נדיר - לא היתה את הבעיה הזו. כשהיה צריך, הוא היה קולע כמה שצריך.

בניגוד לנאש, בירד לא היה "בחור נחמד". בירד - בטבעו בחור מופנם עם חוש הומור חד ונטייה להתבודדויות - היה טראש-טוקר מפחיד. הוא היה משפיל יריבים ולעיתים מכניס גם לחבריו לקבוצה. הוא תמיד עבד קשה, תמיד רצה לרצוח את היריבים, ותמיד איתגר את חבריו לקבוצה לאמץ את גישתו שלו. והוא הצליח. הרבה בזכות אותה יכולת טראש טוק. הוא היה ברור, חד, אמיתי ולעיתים קרובות בוטה. כשחקן, כמאמן, כמנהל.

אז האם בירד היה מה שמכונה באמריקה Jerk ולכן הצליח יותר? באוניברסיטת ברקלי ערכו מחקר כדי לגלות מה ההגדרה המדעית של Jerk והאם הם מתקדמים יותר מאשר אחרים בעבודתם.

במחקר בדקו מי הוא ה-Jerk והסתכלו על מספר גורמי אישיות בכל נבדק. פתיחות, מצפוניות, החצנה, ניורוטיות ונעימות/ניחוחות וכו'. לפי המחקר: "Jerks (או אנשים לא נעימים) הם אנשים שנוטים לעלוב באחרים, לרמות אותם, לעשות עליהם מניפולציות ולנסות להרוויח לעצמם על חשבון אחרים או תוך כדי התעלמות מדאגות ורווחתם של אחרים".

המחקר ליווה בוגרי אוניברסיטה במשך 14 שנה כדי לבדוק אם ה-Jerks הצליחו יותר מאשר הנחמדים. מה שהם גילו זה שאין ראיות לכך ש-Jerks מתקדמים יותר מהר מאחרים. כן נמצא שאנשים מוחצנים מתקדמים מהר יותר בארגונים שאליהם הצטרפו - וזה קשור לאנרגיות, יכולת יצירת קשרים, בולטות ואסרטיביות. אך Jerks לא בעלי שום יתרון. ההפך, בארגונים רבים גילו ש-Jerks בתפקידים שמעניקים להם כוח, משתמשים בכוח לרעה, דואגים קודם כל לאינטרסים שלהם, מייצרים תרבות מושחתת ולבסוף גורמים לארגונים שלהם להיכשל והם מאבדים את תפקידם.

לפי המחקר, שפורסם ב-"Journal Proceedings of the National Academy of Sciences", "אין שום יתרון לאנשים לא נעימים - אפילו בארגונים בעלי תרבות קשוחה בה החזק שורד".

"החדשות הרעות הן שהרבה ארגונים מעניקים לאנשים לא נעימים את אותן הזדמנויות כפי שהם מעניקים לאנשים נעימים" אומר מחבר המחקר קמרון אנדרסון, "וזאת אף שהם יכולים ממש לחסל ארגונים. העצה שלי למנהלים היא לשים לב לאופי של האדם וליחסיו עם האנשים אחרים. אנשים נעימים מייצרים סביבת עבודה יעילה יותר".

מה שהמחקר לא מתייחס אליו זה מקור המוטיבציה. כי הרי Jerks או אנשים בעלי נטיות ג'רקיות - כמו לארי בירד - יכולים להיות מעולים לארגון. כל קבוצה או צוות צריכה איזה בן זונה אסרטיבי שייכנס בכולם מדי פעם. כשחקן, כמאמן, כמנהל. אבל איך אפשר להבדיל בין בחור אסרטיבי וקצת גוס רוח לחלאה?

נחזור ללארי בירד. האיש שהיה מוכן לעבוד קשה יותר מכל אחד אחר בקבוצתו, האיש שהיה מוכן לעבוד כמנקה רחוב בגלל שזו היתה "ההזדמנות להפוך את הקהילה שלי למקום טוב יותר". נראה שמקור המוטיבציה, מה שמניע את האדם, קובע האם האיש קצת Jerk כי הוא אותנטי ודוגרי - ולכן יתחבר לשחקנים או לעובדים - או פשוט Jerk.

אז מה נאש צריך לקחת מבירד? שזה בסדר להיות קצת Jerk.