אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
“רציתי ליצור תחושת גאווה אצל המפגינים" צילום: Nati Gold

“רציתי ליצור תחושת גאווה אצל המפגינים"

התמונה שהפכה לסמל המחאה בבלפור, ושברה שיאי שיתוף בפייסבוק, בכלל מבוימת. “הצילומים שלי הם כמעט תמיד שילוב בין דוקומנטרי לפנטזיה", אומר הצלם שרון אברהם שיצר את ”מגן הדמוקרטיה" בהשראת ציור מהמהפכה הצרפתית

09.09.2020, 08:13 | רעות ברנע

הצילום הראשון של שרון אברהם שיצר רעש נקרא “מגן הדמוקרטיה”: נראית בו אשה חשופת חזה המניפה את דגל ישראל (באדום ולבן במקום כחול) בכיכר צרפת, מוקד הפגנות בלפור, לצדה מפגינים חמושים במגינים ומסכות תיאטרון ומתחתיה שכובים מפגינים נוספים, כמו גופות. הרפרנס מיידי — היצירה האיקונית “החירות מובילה את העם” של הצייר הצרפתי אז’ן דלקרואה מ־1830, שמתאר את המהפכה הצרפתית השנייה, “מהפכת יולי”. אברהם מספר כי “הצילום הוא 50% בימוי ו־50% תיעודי”.

את האשה שעומדת עם הדגל והאנשים ששוכבים תחתיה “אני ביימתי”, הוא מספר, “אבל כל השאר היה מקרי לגמרי. בפרצופים עם המסכות והבחור שנושא את המגן שעליו כתוב ‘מגן הדמוקרטיה’ בכלל לא הבחנתי עד שהגעתי הביתה והתבוננתי בתמונה במחשב”. גם בצילומים האחרים שצילם אברהם בבלפור הגבול בין הריאלי למבוים דק, וזה כנראה מה שהופך אותם לסוריאליסטיים יותר.

 

שרון אברהם שרון אברהם שרון אברהם

 

אברהם הוא אמן, צלם ואקטיביסט. הוא בוגר המחלקה לצילום בבצלאל, ובמהלך השנים עוסק בצילום תיעודי, עיתונאי, אמנותי ומסחרי מסוגים שונים. הוא גם אחד ממקימי קהילת המידברן הישראלית, שאותה גם צילם ותיעד לא מעט. “אני מצלם כבר 15 שנה”, הוא מספר, “בעיקר את החיים סביבי, את החברים שלי. אני מתעד אנשים וקהילות”.

סדרת הצילומים שצילם בהפגנות נגד ראש הממשלה בבלפור נהפכה מהר מאוד לוויראלית וזכתה להרבה תשומת לב והערכה. “מהרגע שהחלו ההפגנות, ניסיתי להבין מה המקום שלי בתוך כל זה”, הוא מספר. “הבנתי שאני רוצה ‘להרים’ למי שנמצא שם. לייצר תחושה של גאווה עבור אותם האנשים שמעורבים בזה ומשקיעים בזה זמן. אני רגיל לעבוד עם קהילות קטנות של עד כמה אלפי אנשים, אבל בחודשים האחרונים וסביב המחאה אני מוצא את עצמי פתאום עובד עם קהילת מדינת ישראל, שהיא הרבה יותר גדולה. אף פעם לא עסקתי בתגובה לאירועים אקטואליים, וזה מרתק אותי”.

מגן הדמוקרטיה , צילום: Nati Gold מגן הדמוקרטיה | צילום: Nati Gold מגן הדמוקרטיה , צילום: Nati Gold

זה צילום דוקומנטרי?

“הצילומים שלי הם כמעט תמיד שילוב בין דוקומנטרי לפנטזיה”, הוא אומר. “זה לא פוטו־ג’ורנליזם, אלא יותר סוג של אמנות מחאה בעיניי. לא עסקתי בזה קודם”.

אברהם אומר ש“התמונות האלה גררו הרבה תגובות, חצי מדינה הגיבה אליהן, ראיינו אותי ודיברו איתי. אבל דווקא צילום שיצרתי במיוחד כתגובה לאונס באילת לא זכה, לצערי, לכל כך הרבה התעניינות ותהודה”. בניגוד לתמונות שצילם במחאה, הצילום בתגובה לאונס היה מבוים לגמרי: בתוך ים שצבעו אדום בוהק שוכבת אשה אחת. סביבה גברים רבים, חלקם שכובים בעצמם, חלקם שוחים, חלקם נדמים כאילו נסחפו. כולם קשורים בצורה זו או אחרת אל האשה שבמרכז ההתרחשות, בחבלים שחורים. “כששמעתי בחדשות על המקרה של האונס, פשוט לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר”, מספר אברהם. “המספר הזה של 30 גברים לא הניח לי. היה לי ברור שאני צריך לעשות משהו גם כדי להתמודד עם הדבר הזה וגם מתוך האחריות שלי, הן כצלם ואמן והן כגבר שיש לו אחיות וחברות, לעסוק בנושא הזה. בגלל שמהרגע הראשון הבנתי שכולנו קשורים לזה, בלי יכולת להתנתק, גם אותם הגברים שהיו שם בחדר, אבל גם כל הגברים באופן כללי. בגלל זה עלה בי הרעיון של חבלים שחורים, שבאמצעותם כולנו קשורים לעולם אל הבחורה הזאת. באמצעות הקשר הזה אנחנו יכולים גם לקחת יוזמה ולסייע למגר את התרבות הזאת”.

איך נוצר הצילום?

“פרסמתי הודעה בפייסבוק שבה כתבתי שאני מחפש גברים רגישים ואשה להשתתף בצילום שיתקיים באילת, בים האדום עצמו. פנו אליי לא מעט גברים, רובם אילתים, שהתרגשו מאוד לקחת חלק — מצעירים בשנות ה־20 שלהם ועד גבר בן יותר מ־60. הגענו לאתר הצילום בזריחה, ישבנו, דיברנו קצת, תיאמנו ציפיות. אחר כך נכנסו למים וצילמנו, באמצעות רחפן. את הצבע האדום של הים הוספתי אחר כך בעיבוד התמונה. היה חשוב לי שהוא יהיה אדום, גם בגלל שזה המקום שבו התרחש האונס, מלון ‘הים האדום’, וגם כי אדום זה צבע של דם ואלימות אבל גם של תשוקה ושל אהבה”.

מה הייעוד של הצילום הזה מבחינתך?

“הייעוד הוא להעביר את המסר כמה שיותר רחוק. הוא אמור לזעזע, כי המקרה הוא מזעזע, אבל הוא גם אמור לתת השארה לנשים לדבר על דברים כאלה ולגברים לקחת אחריות. בסוף החודש הוא יוצג בתערוכה באילת, ואני פשוט מקווה שהמסר יהדהד, ושיבינו שגם בתור גבר אפשר לפעול כדי שהנושא הזה לא יירד מסדר היום”.

יש היום דיון ער על המתח שבין צילום תיעודי לבין מה שפייק. איפה אתה מוצא את עצמך בתוך השיח הזה?

“אני רואה את עצמי בתור אקטיביסט. המצלמה היא אחד הכלים שיש לי, לפעמים זה כלי תיעודי טהור ולפעמים היא משמשת כדי ליצור יצירה שמגיבה לאמנות. וזה ממש בסדר שהיא תהיה גם זה וגם זה”.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות