יורדים לדרייב אין: על פסטיבל קולנוע דרום
הפסטיבל, שייפתח היום בדרייב אין שהוקם במיוחד, שומר על אופיו החתרני עם יצירות ביכורים ניסיוניות וסרטים חרדיים מסקרנים
בתי הקולנוע עדיין סגורים, אבל לפחות בזירת הפסטיבלים נדמה שמשהו קצת מתעורר. פסטיבל דוקאביב הווירטואלי עדיין מתקיים עד מוצאי שבת והיום מתחיל פסטיבל קולנוע דרום בשדרות (ההפקה השנתית של בית הספר לקולנוע במכללת ספיר). ההקרנות הבולטות יתקיימו במתחם דרייב אין שהוקם לצורך הפסטיבל, והקרנות נוספות ומצומצמות יתקיימו בבתי תושבים בשדרות, אופקים וקיבוצי האזור. כרגיל, כל הסרטים מוקרנים בחינם (הרשמה באתר הפסטיבל).
הפסטיבל נוסד לפני 19 שנה כדי להציג את היבול השנתי של בוגרי בית הספר לקולנוע במכללת ספיר. אבל בתוך כמה שנים הוא הפך לאירוע קולנועי משמעותי ואמיץ, שהופך את המיקום שלו לאג’נדה: הפריפריה החברתית והגיאוגרפית שמציגה קולנוע לא מיינסטרימי מהקצוות הכי נידחים בעולם. סרט הפתיחה לדוגמה הוא “שדרותים”, פרויקט תיעודי שיצר הבמאי רפאל בלולו עם תושבי העיר. ויש גם מסגרת המוקדשת לקולנוע החרדי. ארבעה סרטים בלבד יוצגו בפסטיבל, של כמה מהשלאגריסטים הכי גדולים בקרב הקהל הנשי החרדי: טלי אברהמי, דינה פרלשטיין, רכי אליאס ואריאל כהן. בהפקות מושקעות וארוכות. נקווה שהמסגרת הזאת תהפוך לקבועה בפסטיבל כדי שיהיה אפשר לעקוב אחר המיני־תעשייה הזאת, שהיא הדבר הכי מסקרן ומחתרתי שקורה כרגע בקולנוע הישראלי.
המסגרת הבולטת בפסטיבל השנה מוקדשת לסרטי ביכורים בהם “אפריקה”, של אורן גרנר: סרט־יומן אישי, חצי־תיעודי, שבו הוריו של הבמאי מגלמים את הוריו של הבמאי. מהצד התיעודי לגמרי תמצאו את “ריימונד אל בידוויה”, יצירת הביכורים של יעל אבקסיס כבמאית, בסרט על אמה, הזמרת ריימונד אבקסיס.
מחו”ל מגיעים שני סרטי ביכורים מקסיקניים ואחד סיני, שכולם עוסקים ביחסים משפחתיים: המרשים והקולנועי מבין השלושה הוא “תכונות מזהות” של פרננדה ואלדס שזכה בפרס הקהל בפסטיבל סאנדאנס האחרון. במרכזו אשה שיוצאת לחפש את בנה, שיצא למסע במטרה לחצות את גבול מקסיקו־ארה”ב ונעלם בדרך. במשטרה בטוחים שהוא נהרג בדרך באמבוש של מליציה מקומית במלחמת הסמים, אבל האם מסרבת להאמין ויוצאת בעצמה לאותו מסע כדי לנסות להתחקות על עקבותיו. בדרך היא פוגשת עוד אמהות באותו מסע כמוה. זהו מסע מסתורי ועמום אבל יפהפה.
“לבן קיצי” של רודריגו ראוז פטרסון הוא סרט התבגרות יוצא דופן על נער בן 13 שחי עם אמו, רק שניהם לבד, באינטימיות שנראית להם טבעית: הוא ישן איתה במיטה, היא מסתובבת לידו בעירום, ונראה ששניהם מדמיינים שהנער עדיין תינוק. לכן כשהאם מביאה הביתה מאהב, המתח בין הבן המקנא לבין הגבר החדש בחייו הופך את הסרט הזה לטקסט פרוידיאני. קצת צפוי, אבל בכל זאת בעל עוצמה.
“הענן בחדרה” הוא סרט סיני שביימה ז’נג לו שינואן, סרט קטנטן ואישי שהפתיע כשזכה בפברואר בפסטיבל רוטרדם, אחד הפסטיבלים האחרונים שהתקיימו השנה לפני שהקורונה סגרה הכל. ז’נג, שלמדה קולנוע בניו יורק, מביימת סרט על צעירה סינית שחוזרת לעיר הולדתה בסין, ומרגישה ניכור בינה לבין הוריה. זה סרט עלילתי שלרגעים נראה כמו יומן אישי המצולם בשחור־לבן. מצד אחד יש תחושה שאת כל מה שהסרט מציע כבר ראינו קודם, מצד שני דווקא במה שמתחיל כסרט שלא נראה מאוד אמביציוזי יש כמה רגעים מפתיעים של פיוט קולנועי והברקות ויזואליות.