צילום: אלעד גרשגורן
האמן עידו מרקוס: “אני נמצא במאות בתים בארץ, וזה נהדר בעיניי"
מרקוס מצא דרך מקורית להתמודד עם משבר הקורונה. הוא ויתר על ייצוג של גלריה, הפיק קטלוג מושקע של עבודותיו, פרסם אותו בפוסט בפייסבוק, ומכר את כולו בתוך ארבעה ימים. “זה פתח אותי לקהלים חדשים"
הסטודיו של עידו מרקוס בשכונת הדר בחיפה עמוס במאות על גבי מאות של עבודות, מגודל מיניאטורי ועד גודל אנושי, שממלאות את החלל המדיף ריח צבע טרי. אפשר לומר על מרקוס שהוא יוצר באובססיביות מסוימת, אבל הכל נעשה באופן מחושב. הוא מצייר בצבעי שמן על חתיכות עץ שהוא מוצא ברחוב או מקבל מחברים ומכרים, שכבר שנים אוספים עבורו. אלה יכולות להיות חתיכות בגודל של סנטימטרים ספורים או בגודל למעלה ממטר, אבל הרוב הגדול של העבודות שלו נעשה בקטן. “אני כותב שירי הייקו קטנים”, הוא אומר, “לא רומנים. אני אוהב לעבוד בקטן, או בגדול ממש, בגודל אנושי. לא אוהב בינוני”.
כך היה בתערוכה המצליחה שהציג השנה במוזיאון הרצליה “וריאציות על 1679.jpg“, שכללה סדרה של 350 ציורים (מתוך כאלף שצייר), שכולם, כשם התערוכה, וריאציה על דימוי אחד בודד, תמונה רנדומלית בפייסבוק של אחת מחברותיו. בסטודיו שלו אפשר לראות חזרות רבות על דימוי אחד: אנושי, ברוש בודד או נוף. בשנתיים האחרונות הוא עובד על סדרה שמכילה כעת כ־500 עבודות, ומבוססת על תמונה של אשתו (האמנית ליבי קסל) בילדותה. הסדרה עוד רחוקה מלהסתיים, לדבריו.
ברזומה של מרקוס (41) כבר 12 תערוכות יחיד, אם כי האחרונה היתה התערוכה המוזיאלית הראשונה שלו. לפני כן הציג בגלריות שאיתן עבד למשך תקופות, כמו גלריה רו־ארט, גלריה רוטשילד, גלריה זימאק וגלריה יאיר. הוא נולד בארה”ב וגדל בהרצליה, למד רישום וציור בניו יורק ובמדרשה לאמנות בבית ברל. מאז 2009 הוא חי ועובד בחיפה, והפך במהלך השנים לחלק משמעותי מקבוצה של אמנים צעירים שמנסים להפיח חיים בעיר שיש בה, לדבריהם, “ואקום תרבותי”. יחד עם קסל, אשתו, ואמנים מקומיים נוספים, כמו טליה סיון ורותם עמיצור, הקים בשנת 2009 את גלריה “האגף” (שנסגרה מאז) ואת “נביאים — חדר עבודה”, בית ספר לאמנות, שבקרוב יעבור ללוקיישן חדש וגדול באזור שוק תלפיות בעיר. הוא גם לימד בעצמו אבל לפני חמש שנים קיבל החלטה שהוא מתמקד אך ורק בציור — משהו שהוא עושה מאז על בסיס יומיומי. “אני קם בבוקר והולך לסטודיו. אם קורה משהו מעבר לזה, זה מדהים”, הוא אומר. “יש ימים שאני אומר לעצמי, ‘איך הייתי רוצה להציג פה ושם וכו’’, אבל אני מבין שקודם כל זכיתי כי אני באמת יכול להתעסק יום יום בציור”. אחד הדברים שמאפשרים לו לעשות את זה, הוא מסביר, הם החיים הלא־מאוד־יקרים בחיפה, וגם הקהל המסור שהולך אחריו כבר כעשר שנים.
“תמיד היה לי קל לעבוד דרך גלריות”, הוא מסביר, “אבל דברים שקרו בחודשים האחרונים, בהם היריון שני וגם הקורונה, דרשו ממני לחשב מסלול מחדש. התערוכה בהרצליה נפתחה, הייתי בשיא, ומיד אחרי זה נסגרה. במקום לשקוע, הבנתי שאני צריך לחשוב איך לשמור את הקהל שלי, למרות שאף אחד לא יוצא מהבית. צילמתי את העבודות שלי בצורה הכי איכותית, ועבדתי במשך שבועיים וחצי על הוצאת קטלוג של 60 עבודות. פרסמתי פוסט בפייסבוק, וכתבתי שמי שרוצה לקבל אותו שיכתוב לי בפרטי. בתוך ארבעה ימים כמעט כולן נמכרו. היו שם עבודות במחירים של בין 1,500 ל־20 אלף שקל. רוב האנשים שקנו אולי כבר קנו ממני בעבר, אבל זה כן פתח אותי לקהלים נוספים”.
“בגלל שזה היה בזמן של הסגר, החלטתי שלמי שאני יכול, אני מביא את העבודה באופן אישי. הסתובבתי ימים שלמים עם האוטו, חילקתי עבודות, ומדי פעם גם ישבתי עם הקונים לקפה, וזו היתה חוויה אחרת מאוד ממה שהכרתי עד עכשיו. גם כשמכרתי דרך גלריות, ההיגיון שלי תמיד אמר שצריך לראות את מי שקונה פנים מול פנים”.
מכיוון שחסך את התיווך של הגלריות, מרקוס הרשה לעצמו למכור את העבודות במחירים מעט יותר נגישים. “ברגע שהמחירים נוחים יותר, יש לי האפשרות להגיע ליותר בתים. אני גם לא חושב שפוריות היא דבר רע לאמן. כמובן שיש עריכה והיא דבר חשוב, ויש דברים שלעולם לא אציג ולא אמכור. היו מקרים שאנשים באו לסטודיו ורצו עבודות שלי מהמחסן ולא הסכמתי למכור בשום אופן. אבל זה שאני נמצא במאות בתים בארץ, זה נהדר בעיניי”. אחרי ההצלחה של הקטלוג הקודם, החליט מרקוס לשמר את המודל ויצר קטלוג נוסף, שאותו אפשר לקבל באמצעות פנייה אל דף הפייסבוק שלו. בינתיים, הוא ממשיך לצייר על בסיס יומיומי (“גם אם אחיה 500 שנה, לא אספיק לצייר את כל מה שאני רוצה”), וגם לכוון לראשונה קצת החוצה, מעבר לגבולות המדינה: בסוף החודש יציג ביריד האמנות PARALLEL בווינה, אחרי שאוצרת התערוכה האוסטרית, אסתר אטר־מצ’נק, פנתה אליו בעקבות כתבה במגזין האמנות הבינלאומי המוערך “ארטפורום”. “הדרך היחידה עבורי כרגע לטוס ולהציג את האמנות שלי בעולם היא שהעבודות יטוסו וידברו במקומי”, הוא אומר.