"עושות כותרות": סדרה שכל כולה נשים

"עושות כותרות" היא סדרה שכל כולה נשים, הגיבורות שלה הן נשים בכל מיני גילאים (בעיקר צעירות), הן עובדות בעיתון נשים, יש להן ולסדרה אספירציות פמיניסטיות, ועם זאת היא בקושי עוברת את מבחן בקדל, זה שבוחן את הייצוג של נשים בקולנוע ובטלוויזיה — כשיש שתי דמויות של נשים על המסך, יש להן גם שם, והן לא מדברות רק על גברים.

בסדרה יש לדמויות שם, אבל לא בטוח ששם משפחה, ובהזדמנויות הנדירות שהן לא מדברות על גבר (במקרה אחד על גבר שהוא בכיר במקום העבודה שעמו מנהלת אחת הצעירות רומן סודי), הן מהדסות על עקבים גבוהים ודקים, לפעמים בהלבשה תחתונה, תמיד במידות גוף פצפונות, מבריזות לחברה כדי להיות עם גבר, וכשכן נרתמות לעזור לה, הן עושות את זה דרך קלישאת הקולנוע המוכרת, של להחזיק לה את השיער בזמן שהיא מקיאה מרוב שכרות, כאילו שנגמרו הגומיות והקליפסים בעולם.

ל”עושות כותרות” שעלתה עכשיו ב־yes יש כבר ארבע עונות בארה”ב. שמה במקור הוא The Bold Type, ובמרכזה מגזין נשים ששמו “סקארלט”, בהשראת המגזין האמיתי “קוסמופוליטן”, וסיפור חייה של העורכת הראשית שלו ג’ואנה קולז, המשמשת גם מפיקה בכירה בסדרה. בסדרה העורכת המהוללת, שכולן רק מחכות למוצא פיה, היא ג’קלין (מלורה הארדין). העיתונאיות הצעירות במגזין הן סאטון (מייגן פאהי), קאט (אישה די) וג’יין (קייטי סטיבנס). כל אחת מהן מפלסת לה מקום בשולחן הישיבות הגדול של העיתון, ובמילה “גדול”, הכוונה הוא לממש ענק, ישיבת הבוקר של העיתון נראה כמו אירוע על מעבורת חלל בין־גלקטית, אבל אולי ככה זה בעיתוני נשים אמריקאיים.

מרבים להשוות את הסדרה של שרה ווטסון ל"סקס והעיר הגדולה", ל"בנות" ולכל סדרה אחרת שיש בה כמה גיבורות אופנתיות בחדר אחד. מי שאוהבות סדרות על מערכות עיתונים ועל חבורת נשים דעתניות יצפו בקביעות אך תוך הסתייגות גם בזאת. בהסתייגות כי היא רחוקה מהסדרות שמשווים אותה אליהן. בלינה דנהאם, היוצרת והכוכבת של "בנות", יש הרבה מדי בשר ודם בשביל להיכלל בסדרת בובות בארבי הזאת, ולסמנתה ומירנדה, מהסדרה של שנות ה-90, יש הרבה מדי דעות ותשוקות וניסיון חיים. מובן שאי אפשר להתייחס לסדרה על מגזין אופנה מבלי להזכיר את "השטן לובשת פרדה".

ב"קוסמופוליטן", העיתון האמיתי (זה שמשמש מקור השראה ל"סקארלט"), נכתב כי "עושות כותרות" היא גרסה "פמיניסטית" של שובר הקופות הענק מ־2006, וכי העורכת בסדרה היא הבוסית שאנדי בסרט (אן האתוויי), ייחלה לה. אולי. לאור הקשר בין עורכת העיתון האמיתי לסדרה הבדיונית אפשר לתהות עד כמה הביקורת הזאת בלתי תלויה. דוגמה לפמיניזם הזה בסדרה מתרחשת כשרגע אחרי שהעורכת אומרת לאחת העובדות הצעירות שהיא אמיצה כי היא התאפקה מלהביע את דעתה בטוויטר, הצעירה מצטלמת ללא חולצה. אז תחי המהפכה?