הענף המניב ביותר במשק הוא הגינון הביתי

פריחת הגינון הביתי בימי הקורונה היא תופעה בינלאומית ומתפשטת כמעט כמו המגפה עצמה. על פי סקר של ה־GlobalData market research, גינון היה הפעילות הפופולרית השנייה בימי הסגר, אחרי צפייה בטלוויזיה; והגננים החדשים החלו להציף את הרשת בחיפושים אחרי מידע ועצות. בבריטניה, אומה חובבת גינון גם ביומיום, עלה מאז פרוץ המשבר בצורה דרמטית מספר החיפושים ברשת אחרי שיטות דישון, גידול תפוחי אדמה וייחור של צמחים רב־שנתיים. מכירת פקעות, זרעים וצמחים עלתה ב־35%, ובשלב מסוים היתה אספקה מוגבלת בלבד של זרעי ירקות.

בארה״ב, חברת הזרעים הוותיקה Burpee & Co, מכרה במרץ 2020 יותר מכל זמן אחר ב־144 השנים מאז נוסדה, וברוסיה הדרישה לזרעים עלתה בכ־30%, כך דיווחה סוכנות הידיעות רויטרס.

גם בארץ הגינון הביתי זכה לעדנה מאז פרוץ המגפה. ״בדרך כלל אנחנו עובדים מול אנשי מקצוע, מתכנני נוף וגננים מקצועיים״, אומר חזי מולא, מנכ״ל הארגון לגננות ולנוף בישראל. ״אבל מאז הסגר הראשון יש מגמה של בעלי גינות פרטיים שרוצים ללמוד ולדעת ולעשות בעצמם. פונים אלינו להתייעצות ושואלים איך לגדל ואיך להשקות. בעקבות כך התחלנו להפיץ ניוזלטר והרצאות בזום כמו ׳איך לבחור שתילים במשתלה׳ ואנשים כל הזמן מצטרפים״.

שוני עדנא ממשתלת הבית הירוק ואיגוד המשתלות מספר כי ״בזמן הסגר הראשון היתה קפיצה מטאורית של כ־80% בהתעניינות ובביקוש לצמחים, זרעים ושתילים של ירקות ותבלינים. זה התחיל עם הורים לילדים קטנים שרצו להעסיק אותם וקנו תות שדה, ומשם הם עברו לירקות חורף אחרים וממש היו חוסרים״.

אחריהם הגיעו המילניאלז. ״זה דור שלם שלא בא קודם למשתלות בשביל עצמוופתאום הם התחילו להתאהב בירקות ובזנים מיוחדים. זה יצר התעוררות בענף״, מספר עדנא. ״ אנחנו צופים עוד עלייה כזאת כי כרגע אנחנו במעבר בין גינות קיץ לחורף, ואני ממש מגרש אנשים ואומר להם לחכות עם הזריעה והשתילה״.

״זה היה משהו שחשבנו עליו בשנה שעברה, ולא היו לנו כוחות״, מספרת בילי הראל מהמושבה יקנעם על גינת הירק החדשה והמשגשגת שלה, שמשתרעת על פני 80 מ״ר. ״פתאום הגיע הסגר, יחד עם שביב של חרדה שלא יהיה אוכל בעולם, והמחשבה על לגדל לבד את האוכל שלנו נתנה סוג של ביטחון. המשפחה היתה בבית אז היה כוח אדם, וזאת היתה הזדמנות. כמה אפשר לא לעשות כלום? נזקקנו לעשייה והגינה מילאה את זה: מקום לזוז בו בעבודה פיזית, שבהתחלה גם היתה קשה: לצאת בשביל תכלית״. היום, כחצי שנה אחרי שפרויקט הגינה החל, הראל מביטה בה בסיפוק. ״הקורונה באה ונתנה לי מתנה״, היא אומרת. ״גידלנו את כל עשבי התבלין האפשריים וגם זוקיני, עגבניות, חצילים, מלפפונים, דלעות, אבטיחים, מלונים ושעועית מכמה סוגים”, היא מפרטת. “לא התגברנו על הכמויות והתחלתי לתת סלי ירקות, להכין פסטו וירקות כבושים״.

בימים אלה הראל מכינה את השטח לחילופי העונות, ואת הסגר הנוכחי היא תנצל לזריעה ושתילה של גידולי חורף. ״ התחושה של ׳לא יהיה אוכל׳ עברה, אבל זה תפס ברמה הרגשית. זאת שפיות נפשית שגם מחברת אותי לסבים שלי שהיו עובדי אדמה. אני מייצרת מזון, מאכילה אנשים. אמנם יש ימים של עצב על מזיקים וכישלונות, אבל בהצלחות יש ממש התעלות״.

הראל לא לבד, כך אפשר ללמוד מקבוצת הפייסבוק הוותיקה והמשגשגת ״מגדלים ירקות בבית״ שמונה מעל 45 אלף חברים, שמעלים צילומי ירקות, שאלות על מזיקים, סוגי דשן ותיחוח ותהיות בנוגע לייחורי צמחים. ״בתקופת הקורונה הצטרפו הרבה חברים חדשים והתגברה המעורבות של אנשים״, אומר עידן פלאות, שהקים את הקבוצה לפני יותר מעשר שנים. את העבודה בגינת הירק הוא מגדיר בפשטות ״תרפיה״, והמומחים מסכימים איתו. ההשפעות המרגיעות והטיפוליות של גינון מוכרות:

״כשאנחנו זורעים זרע, אנחנו שותלים נרטיב של אפשרות לצמיחה, גינון מאפשר לך אחיזה בעתיד״, הסבירה לאחרונה סו סטיוארט סמית, פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית בריטית למגזין “ניו יורקר”. ספרה החדש “The Well-Gardened Mind”, שעוסק בהיבטים הרגשיים של גינון בתקופה הנוכחית, נהפך לרב־מכר הקיץ. בספר היא מתארת את ההשפעה המתקנת והמנחמת של גינון על הנפש, כיצד הגינה יכולה להפוך למקום מפגש בינינו לבין העולם הפיזי ואיך היא מסייעת לנפגעי טראומה ולשרויים באבל”.

״הגינה נתנה לכולנו תחושה של זמן והתקדמות. זה היה שיעור מדהים לילדים״, מתארת מעין מעיר במרכז הארץ, את ההשפעות המיטיבות של גינת הקורונה המשפחתית. ״פגשנו חברים חדשים דרך פייסבוק, וחלקם אפילו הגיעו לבקר את הגינה. בתקופה המשוגעת הזאת, של אי־דאות וחוסר רצון לעשות משהו, הגינה נתנו לנו משהו להתאמץ בשבילו״.

לדבריה, עבודת הגינון סיפקה למשפחה שיעורים חשובים לחיים. ״למשל, ברוקולי שבן ה־4 נקשר אליו, במשך חודשים ליטף אותו ושר לו והשקה אותו, עד שלילה אחד הותקף על ידי זחלים מרושעים של לבנין הכרוב, שאכלו לנו את כל היבול. לצד השיעור שאכזבות הן חלק מהחיים היתה גם התרגשות גדולה עם כל הצלחה: זכורים הפרחים של הבצל, שנראו לילדים כמו זיקוקי דינור, והחציל, שהלידה שלו היא אחד הדברים היפים ביותר שראינו״.

דודי זיצר, עובד סוציאלי מיקנעם עילית, התחיל אף הוא את הגינה שלו בסגר הראשון. ״והגינה הפכה להתעסקות יומיומית במשהו לא מלחיץ, שהוא רק של עצמך ושל הטבע, זה נוסך ביטחון. זאת גם עשייה מאוד מתגמלת: משהו קטן שגדל ובסוף נהנים מהפירות שלו. לילדים, זה במיוחד חיובי: מוציא אותם מהמסכים, לטבע ולאוויר הפתוח״.

הגינה של זיצר, שמורכבת מעציצים ושטח אדמה, התחילה עם חצילים. ״משם התרחבתי לתירס, קישואים, עגבניות תות שדה ושעועית, ופתאום מצאתי את עצמי על הקו של המשתלה. כלכלית, יותר זול לקנות בסופר, אבל במשך הזמן מתמקצעים ולומדים להוזיל עלויות: להרבות צמחים לבד ולייחר״. זיצר משקיע מדי יום כשעה וחצי בגינה, ובסופי שבוע כמה שעות רצופות. לדבריו, הפעילות הקבועה והרוטינית מעניקה לו רוגע ויציבות. ״זה מאוד תרפויטי, ויוצר ציפייה לדברים טובים שיקרו בהמשך״.

צחי ישורון, עצמאי בן 56 מכפר אביגדור, “מבלה שעות בגינה, זוחל בערוגה, מטייב את האדמה ושוכח את כל הצרות שבחוץ. זה ממכר״. עם בוא הסגר שילש את השטח של גינת הירק שלווהפך את גינת הנוי שלו לגינה מניבה. ״מצאתי את עצמי מנוטרל ויושב בבית וחיפשתי אפיק בשביל הבריאות הנפשית. ברקע היה גם חשש שייגמר האוכל בשווקים״, הוא נזכר. ״נשאבתי לזה. זה אחד התחביבים הכי מספקים בחיים: טומנים זרע באדמה, עוקבים אחריו, מגדלים ומגנים עליו כמו על ילד ונורא נקשרים אליו. זה יפהפה וגורם לי להרגיש מחובר לאדמה ולטבע. זה אירוע מטורף שלא הייתי מגיע אליו בלי הקורונה״.