פרשת הרב שמואל אליהו: בג"ץ מבחין בין גזענות אסורה למותרת

בהחלטת בג"ץ להעמיד לדין משמעתי את רב העיר צפת, שמואל אליהו, בשל שורת התבטאויות נגד ערבים וקהילת הלהט"ב, מסתתרים שני מסרים שניתן לחלץ ולהבליט עצמאית לפני העניין עצמו.

ראשית, את פסק הדין המרכזי כתב השופט אלכס שטיין, ששרת המשפטים איילת שקד לחמה למנותו לעליון. ולמה לחמה? כדי להוסיף שופטים שמרנים שיפסיקו להגיד לממשלה מה ראוי, מה סביר ומה נכון לעשות. והנה, השופט שטיין, הוא ולא אחר, מבטל את שיקול דעתה של השרה שקד, ומתאר את החלטתה שלא להעמיד את הרב לדין משמעתי כלוקה בפגם מהותי בשיקול הדעת ובחוסר סבירות קיצוני. שקד חיפשה אתונות שמרניות ומצאה מלוכה אקטיביסטית.

הרב שמואל אליהו | צילום: אוהד צויגנברג

אילו מזוז או פוגלמן היו חתומים על פסק הדין הזה, שמבטל החלטה של שרת המשפטים והיועץ משפטי לממשלה, הציוצים הרועמים של פוליטיקאי הימין היו מחוררים מזמן את הרשתות. והנה, דממה גדולה מלווה את פסק הדין האקטיביסטי הזה, שנחתם ב'סיבוב נוסף של הסכין' – 30 אלף שקל הוצאות נגד המדינה.

שנית, בנימין נתניהו הוא נמען עקיף לפסק הדין. נכון, יש הבדל גדול בין מה שמותר לפוליטיקאי לבין מה שמותר לרב עיר. לפוליטיקאי יש מרחב גדול יותר להתגזען, לטנף, להסית ולשקר. ואכן השופט שטיין משרטט את ההבדלים האלה, ובכל זאת, הנזק שנמצא בדברי הרב, הוא בדיוק הנזק שנמצא בהסתות נתניהו, נגד מערכת המשפט ונגד הערבים.

כך, הנזק שמייחס השופט שטיין לרב אליהו הוא: "ראשית, יש בביקורת כזאת של איש-פנים גרעין של אנרכיה... שנית, ביקורת פומבית ובוטה המושמעת על ידי עובד ציבור נגד מוסדות המדינה פוגעת באמון הציבור בשירות הציבורי". והמשפט הבא יכול להיות מכוון גם לנתניהו: "קולו של איש שררה והשפעתו על עובדי ציבור אחרים הולכים ומתעצמים עם בכירותו ועם מיקומו הגבוה... התבטאויותיו הפומביות של איש ציבור בכיר משפיעות על מוצא פיהם ועל פועלם של עובדי ציבור בכירים פחות. התבטאויות כאלה עשויות על כן לקבוע את הלך הרוח הכללי במוסדות השלטון השונים, אשר בסופו של יום עתיד להשפיע על כל אזרח ואזרח".

הרב אליהו יעמוד לדין משמעתי, בין היתר על דבריו כלפי מערכת המשפט: "...מיום ליום מתגלה השחיתות במערכת המשפט, מערכת המשפט מנסה לעקר את רצון העם, מערכת המשפט מנסה לבוא ולומר הנבחרים הם כלום, אנחנו השופטים החכמים היודעים, מנסים לייצר דיקטטורה".

כמובן שאמירות אלה אינן במרכז ההתבטאויות שעליהן יועמד הרב לדין משמעתי. שטיין עורך אבחנה מוזרה למדי בין דברי ביזוי ותועבה שחוסים כנפי חופש הביטוי ההלכתי, לבין דברי ביזוי ותועבה שהדין המשמעתי אוסר עליהם. לא בטוח שהקו ברור לגמרי. שטיין מכשיר כמסר הלכתי לגיטימי אמירות ש"מצדדות באיסור הלכתי על מכירה והשכרה של נכסי יהודים לאוכלוסייה הערבית ועל שירת נשים". את אלה מותר. ולעומת זאת, חציית גבול הדין המשמעתי נמצאת באמירות הבאות שמכוונות נגד ערבים: "חובה ומצווה על החיילים והשוטרים והאזרחים לכלות אותם. לא לנטרל אותם ולא להשתלט עליהם, אלא להעבירם מן העולם...", או "אין לך עם יותר נצלן מהם, פשוט נצלנים, נותן להם כסף, נותן להם אוכל, נותן להם חשמל, נותן להם מים... והם יורקים לך לפרצוף ודוקרים את טובי בחורינו... הערבים אותם ערבים והים אותו ים. אומרים, אותה שנאת ישראל יש להם בכל מקום שהם רואים יהודים הם מזיקים. בכל מקום שהם רואים יהודים הם הורגים".

שטיין קובע שכאן מדובר "בדברי ביזוי והסתה שאינם בגדר דבר תורה והלכה". זאת, לעומת האמירות שאוסרות להשכיר דירות לערבים. שטיין נכנס כאן לדרך שללא היגיון וללא מוצא כשהוא מבקש לאבחן בין גזענות שחוסה תחת כנפי ההלכה לבין גזענות שאסורה לפי הדין המשמעתי.

מהמלכודת הזה מבקש השופט עמית להיחלץ בקביעה פשוטה וברורה יותר. "המילה 'הלכה' אינה מילת קסם שאמורה להדוף ולהרתיע מפני ביקורת שיפוטית", הוא כותב, "דברים שעלולים לעורר מדנים ואיבה בין זרמים וקהלים שונים בחברה הישראלית על שבטיה וגווניה, אינם נדרשים לתפקידו של המשיב כרב עיר ואין לראותם כ'מסר הלכתי' המכוון לקהלו".

בנוסף לדברי הלכה אסורים, מוצא שטיין כעילה לדין משמעתי גם את הביקורת הבוטה של הרב על נושאי תפקידים בכירים ברשויות הציבוריות, וגם בהתבטאויות פוליטיות של תמיכה במפלגות ובמתמודדים שונים במערכת בחירות סמוכה או עתידית. גם אמירות אלה אסורות על עובדי ציבור, לרבות רבני ערים.