שעמום בימי הקורונה - למה זה קורה?

כילדה חילונית בירושלים של שנות ה־70, יום כיפור היה היום הארוך, המעיק והמשעמם ביותר בשנה, יום שמעורר תעוקה כללית. הכל נעצר, לא רכבנו על אופניים: ירושלים אינה עיר המזמינה רכיבה, וזה מעשה שנחשב לפגיעה ברגשות הציבור הדתי ; ולא היו שידורי טלוויזיה (למעט מירדן). קראנו ונפגשנו עם חברים ברחובות הריקים. השקט ממילא היה נוחת על השכונות המרוחקות של העיר בסופי שבוע, כך שלא היה צורך בעוד מזה (ומעל לכל ריחפה הטראומה הלאומית שאירעה רק כמה שנים קודם לכן באותו היום).

גם היום, במרחק השנים והקילומטרים מהבירה, השיממון של אותו יום מוחשי, כמו כאב רפאים. השנה המועד הזה גם טובע בשבועות של סגר, שבו מסעדות, בתי קפה, מוזיאונים, חנויות ואפילו הים סגור; ממילא אין מכוניות ברחוב ואנשים מתכנסים בביתם. השיעמום, מושג שהתגבש בעצם בעולם המודרני, נהפך לאיפיון מאוד בולט של העידן.

איור: יערה עשת

במחקר שנעשה באיטליה בסגר הראשון של הקורונה, אנשים ציינו את השעמום כדבר השני הכי שלילי בהישארות בבית, מיד אחרי היעדר חופש, ואחד לפני מחסור באוויר צח. במאמר ב"אטלנטיק" שדיווח על המחקר ציטטו מחקר נוסף המלמד עד כמה שעמום הוא רגש שלרבים קשה אתו. "חווים אותו כדבר מעצבן הגורם לחוסר שקט, משהו שאנשים יעשו כמעט הכל כדי להימנע ממנו", נכתב שם.

מה זה "כמעט הכל"? במחקר שהתפרסם ב־2014 בכתב העת היוקרתי "Science" התברר כי "אחרי 11 ניסויים נפרדים נמצא שהמשתתפים בהם לרוב לא נהנו מלשהות 6 עד 15 דקות לבד בחדר בלי לעשות דבר. הם העדיפו לעשות פעולות סתמיות, ואפילו לחשמל את עצמם בשוקים קטנים במקום להתמסר למחשבותיהם". רוב האנשים, כך הסיקו, יעדיפו לעשות משהו במקום לא לעשות דבר, גם אם המשהו הזה הוא שלילי. בחודש שעבר התפרסמה כתבה רחבת יריעה ב”ניו יורקר” שכותרתה “מה שעמום עושה לנו ולמעננו”.

מצטטים בה את ההגדרה לשעמום של חוקר מדעי המוח ג'יימס דנקרט והפסיכולוג ג'ון ד' איסטווד, בספרם החדש "מחוץ לגולגולת שלי: הפסיכולוגיה של שעמום": "זה מצב קוגניטיבי המזכיר את תסמונת 'על קצה הלשון'" כתבו, "תחושה שמשהו חסר, גם אם אי אפשר להגיד בדיוק מה זה". לטענת החוקרים הללו "שיעמום מתרחש כשאנחנו נמצאים במצב מבלבל של תשוקה, רוצים לעשות משהו אבל לא רוצים לעשות דבר"; וכן "כאשר היכולות המנטליות שלנו, הכישורים והכישרונות שלנו, לא מנוצלים, ואנחנו לגמרי פנויים מנטלית".

ב”אטלנטיק” נכתב ש"שעמום גורם לאנשים לעשות דברים מטומטמים. משום שהוא מעורר בנו רצון לעשות משהו, כל דבר, חוץ ממה שאנחנו עושים באותו הרגע, בין שזה עבודה מהבית, או לימודים מהבית, או התעמלות מהבית... הגירוי הזה לעשות משהו הוא שהופך שעמום לכל כך קשה. הוא גם מה שהופך אותו לנהדר".

הפסיכולוג ד"ר גדי און חוקר את תופעת השעמום מ־2008, כאשר החל לכתוב באוניברסיטת בן גוריון את הדוקטורט שלו על שעמום והחיים במאה ה־21, בקרב מתבגרים ומבוגרים צעירים. “אני מתעניין בנושא מאז שהייתי ילד ושוטטתי בפרדסים ברעננה", מספר החוקר בן ה־50. כשרק החל לכתוב את התזה שלו התקשה למצוא מנחה מרוב שהנושא נחשב ללא מעניין (כן, הוא מודע לאירוניה ולפרדוקסליות שבהתעמקות בנושא השעמום). "מאז הסקרנות האקדמית בעניין גדלה. היום יש עשרות מחקרים על כך”.

און מספר ש"לפני המאה ה־19 המונח שעמום Boredom בעצם לא היה קיים באנגלית. המלה מוזכרת לראשונה, כנראה, ב’בית קדרות’, ספרו של צ'ארלס דיקנס מ־1852. כי גם מצב השעמום נוצר בערך אז, במקביל למהפכה התעשייתית, ששינתה את העבודה והפכה אותה למשהו מנוכר, מנותק מהחיים הכלליים שלנו”. משהו שהזמן עובר בו השטחה. זה שעמום מודרני.

"בהכללה גסה אנחנו חיים בחברת שפע", הוא אומר. "אנחנו לא נדרשים לעבוד כדי לפרנס אלא כדי לצרוך. סבא שלי עבד ב'ארגמן טקסטיל' כדי להתפרנס, אבל צעירים היום לא מחפשים עבודה כדי להתפרנס, אלא כדי שתהיה להם קריירה מגניבה ומתגמלת. בחברת השפע הזאת יש פנאי -  והפנאי הזה, החזיר את השעמום”.

ד"ר גדי און, פסיכולוג | צילום: יפעת ורצ'יק

ב־1893, כשאליעזר בן יהודה חיפש מלה מקבילה בעברית הוא מצא אותה במשנה "הבטלה מביאה לידי שעמום". אלא שאז השעמום התפרש כביטוי של חטא מוסרי. פעם להיות משועמם זה היה חטא שהעיד שאתה לא מתפעל ונהנה מהעולם שאלוהים יצר. היום התהפכו היוצרות: אין אשמה בשעמום שלי. אלא העולם צריך לעניין אותי. זה תפקידו עכשיו.

אכן "שעמום" כבר אינו חטא. אבל הוא גם לא משהו שמתגאים בו. חוקר השעמום לארס סוונדסן טוען שהשעמום הוא קיום לא כריזמטי. "הוא חסר את הקסם שבמלנכוליה, המזוהה באופן מסורתי עם תכונות כמו תבונה, רגישות ויופי", הוא מצוּטט ב"ניו יורקר". לפי ספרה של סנדי מאן "המדע של השעמום", המוזכר גם הוא בכתבה, שעמום לעולם לא ייהפך למשהו שגאים בו, כמו "לחץ" למשל, היא אומרת. "כשמישהו אומר שהוא 'בלחץ' משתמע שהוא נזקק, עסוק וכנראה גם די חשוב; להגיד שעתה משועמם מרמז - כפי שמבוגרים נהגו לומר לך כילד כשהתלוננת על זה שאין לך מה לעשות - שאתה חסר דמיון או יוזמה, או שאין לך עבודה שמממשת את 'התשוקות' שלך".

בעולם שבו יש תוכן עשיר וזמין לכל אחד כל העת, איך זה שעדיין השעמום לא מת? "עם הופעת הסמארטפון, המייצג עולם תוכן אינסופי הנמצא בכיס, חוקרים רבים אמרו שהשיעמום מת”, עונה און. “תוכן נהיה זמין ובכמויות. ההיצע לא רק נהיה גדול אלא מעניין: ילדים נכנסים לטיק טוק ולאינסטגרם ומוצאים שם כמות עצומה של יוזרים שמעלים תוכן מדהים. לכאורה אינסוף של עניין.

אבל אוי כמה שהחוקרים האלה התבדו - הכל נהיה זול וזמין, ומה שקרה זה שהתרגלנו לדפדף בכל זה והתקשינו להתחבר. הכמות הגדולה של התוכן הקטינה את הערך שלו, ומצד שני הגדילה את חוסר היכולת שלנו ובעיקר של ילדים להתרכז ולהקשיב. קשה לכולנו בלי הניידים, אנחנו ב־FOMO תמידי. קשה לנו לשאת שקט. קשה לנו גם עם חוסר שינוי לאורך זמן. במערכת העצבים של האדם יש משהו שנקרא התרגלות. ומה שחשיפה להמון תוכן עושה זה שהיא גורמת להתרגלות נורא מהירה, ולכן מגרה אותנו לצרוך עוד ועוד מידע. אנחנו כבר לא מצליחים להסתפק בתכנים המעניינים בטיקטוק, בפייסבוק, בנטפליקס — הכל נהיה משעמם”.

אז כדי לגבור על השעמום אולי צריך להתנזר מטכנולוגיה. "אני לא נגד הטכנולוגיה”, משיב און. “הדרך הנכונה להתמודד עם השעמום היא להכיר ברגש הטבעי הזה, ולצאת ממנו: לתרגל מיינדפולנס, לתרגל שקט. בזמן הקורונה קיבלתי מבול של מיילים מהורים שביקשו המלצות איך לפתור את בעיית השעמום. אמרתי להם לעשות תרגיל עם הילד - לקבוע שעה בלי מסכים, ובלי שההורה ידאג למלא את הריקנות אצל הילד. הילדים יצטרכו למצוא לעצמם תעסוקה, לתרגל סקרנות והירגעות, גם אם זה לשבת על הספה. כל עוד זה לא מסוכן, שיעשו מה שהם רוצים ללא מסכים".

בספר "שעמום: היסטוריה מלאה חיוניות", מבחין המחבר פיטר טוהי בין "שעמום פשוט", שבני אדם חווים מפעם לפעם, לבין "שעמום קיומי", תחושת ריקנות וזרות שנמשכות מעבר לתשישות מנטלית, ושבאמת לא היתה קיימת עד העידן המודרני. הוא מחזיר את הכדור למגרש של הפרט: אם פעם היית חוטא כי השתעממת מהעולם הפלאי, ואחר כך התהפכו היוצרות והיה זה העולם שהיה צריך להוכיח שהוא מעניין מספיק כדי שלא נשתעמם ממנו, עכשיו חובת ההוכחה עלינו. שם מסתתרת אמת איומה והיא שאם אדם נוטה להשתעמם בקלות, זה אולי משום שהוא פשוט משעמם.

"אני מסכים עם הטענה הזאת", מסכם ד"ר גדי און. "מי שמשתעמם באופן קבוע, ואין משהו שיעגן אותו — לרוב הוא יהיה אדם די משעמם בעצמו".