בג"ץ: בבריכה הציבורית בקרית ארבע תתאפשר גם רחצה מעורבת

מסתבר שבישראל, גם רחצה בבריכה ציבורית נאלצת להגיע להכרעת בג"ץ לפיה יש לקבוע את המובן מאליו: לכולם יש זכות לשחות בבריכה ציבורית. שופטי בג"ץ יצחק עמית, ענת ברון ועופר גרוסקופף פסקו היום בנושא "בריכת המריבה" בקרית ארבע, וקבעו שתהיה פתוחה גם לרחצה משפחתית בכל יום בו הבריכה פתוחה לציבור למשך שעתיים ולא רק לרחצה נפרדת.

הבריכה נפתחה אך ורק לרחצה נפרדת של נשים וגברים, על אף שכ-25%-30% מתושבי קרית ארבע הם חילונים או מסורתים או דתיים המעוניינים כי תתאפשר להם רחצה משפחתית. כלומר, רחצה מעורבת של גברים ונשים.

העותרים, המיוצגים על ידי עו"ד פרופ' אביעד הכהן, שצירפו מאות חתימות לעתירה – ביקשו כי המועצה המקומית תימנע מהפליית העותרים וחבריהם לרעה, ותאפשר קיומן של "שעות משפחה" (בהן תתאפשר רחצה מעורבת) בבריכה הציבורית היחידה של קרית ארבע.

להקצות 12 שעות בשבוע לרחצה משפחתית

בעתירה קודמת עלה בידי בית המשפט להביא את הצדדים להסכמה והמועצה הקצתה 7 שעות בשבוע לרחצה משפחתית. אלא שלאחר הבחירות לרשויות המקומיות, המועצה חזרה ופתחה את הבריכה אך ורק לרחצה נפרדת, וכך הגיע הנושא שוב לפתחו של בית המשפט העליון.

ניסיונות להביא את הצדדים להסכמה לא צלחו, ובית המשפט הורה בפסק דינו כי יש להקצות 12 שעות בשבוע לרחצה משפחתית. הובהר בפסק הדין כי היחס שבין השימוש המשותף בבריכה לשימוש הנפרד צריך להביא בחשבון את היקף הדרישה הקיים לכל אחת מהקבוצות בקרית ארבע, ולכן מיעוט השעות הוקצה לעותרים, כפי שגם נתבקש על ידם בעתירה.

השופט עמית הדגיש בפסק דינו כי הבריכה היא משאב ציבורי ומושכלות יסוד כי על המועצה המקומית לפעול באופן סביר, הוגן ושוויוני בהקצאת שעות הבריכה כמשאב ציבורי העומד לרשותם של תושבי הרשות ולפעול באופן שישרת נאמנה את הציבור כולו. זאת, במיוחד בהתחשב שהעותרים מייצגים מיעוט משמעותי של כרבע מהתושבים, המשלמים מיסים למועצה המקומית וזכאים ליהנות באופן שוויוני ממשאבי הציבור ומהשירותים שניתנים על ידי המועצה המקומית.

השופטים גרוסקופף וברון הצטרפו לשופט עמית. השופט גרוסקופף הוסיף בפסק דינו, בהסכמת יתר חברי ההרכב, כי הדרישה לרחצה בהפרדה מגדרית היא דרישה הטומנת בחובה הבחנה מטעמי מגדר. דרישה שכזו עומדת בניגוד למושכלות היסוד לפיהן שירות לציבור, בוודאי כזה הניתן על ידי רשות ציבורית, צריך להינתן על בסיס של שוויון מגדרי, כלומר ללא התייחסות למינו של מקבל השירות.

הדין מאפשר אומנם בנסיבות מסוימות היענות לדרישה זו ביחס לרחצה בבריכות ציבוריות, אך זאת אך ורק כחריג צר, ותוך שמירה על זכויות הציבור המעוניין בקבלת השירות ללא הבחנה מטעמי מגדר. מכאן שההחלטה לאפשר רק רחצה בהפרדה איננה מייצגת בחירה בין שתי חלופות שוות מעמד ביחס לשימוש בבריכה, אלא כניעה של הרשות המקומית לדרישה להפעלת החריג, המאפשר הפרדה מגדרית, מבלי שנשמרה זכות העותרים ליישום הכלל, לפיו המרחב הציבורי צריך להיות שוויוני, ונטול הפרדות מגדריות. לכך לא ניתן להסכים.

השופטת ברון עמדה על כך שהחלטת המועצה הכופה רחצה בהפרדה על כלל התושבים פוגעת בזכויות יסוד של העותרים – ובראשן הזכות לשוויון, אוטונומיה של הפרט וכן הזכות לחופש מדת, שהם ערכי יסוד בכל משטר דמוקרטי.

בסופו של דבר קבעו השופטים כי "אנו מקבלים את העתירה ומורים כי בכל יום בו הבריכה פתוחה לציבור, יוקצו שעתיים לרחצה משפחתית מתוך שעות הפעילות הרגילה של הבריכה כלהלן: בימים א, ג, ה, ו – בשעתיים האחרונות בהן הבריכה פתוחה; בימים ב' ו-ד' – בשעתיים הראשונות בהן הבריכה פתוחה".