צילום: מכון משואה
פרשנות
הלקח מההתפטרות של פרופ' רביד: החרדים מתנהלים כמו רוב, אבל נעלבים כמיעוט
התפטרותו של מנהל בית החולים מעייני הישועה בעקבות אמירה מכלילה על החרדים הבליטה עד כמה מעמדם הפוליטי כמבטיחי שלטונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מקנה להם מנופי שליטה והכרעה עצומים. על הערבים, על השמאלנים, על המפגינים מותר להגיד הכל - לשקר, לטנף, להסית. על החרדים אפילו את האמת אסור להגיד
התפטרותו של פרופ' מוטי רביד קילפה עוד שכבה בהפיכתה של מדינת ישראל ממדינה יהודית-דמוקרטית למדינה יהודית-חרדית. על הערבים, על השמאלנים, על המפגינים מותר להגיד הכל. לשקר, לטנף, להסית. על החרדים אפילו את האמת אסור להגיד, אם יש באמת הזו ביקורת או פגיעה.
קראו עוד בכלכליסט
כמובן שרביד, מנהל בית החולים מעייני הישועה בבני ברק, חטא בהכללה, אבל הדברים שאמר על חלקים בחברה החרדית הם אמת לאמיתה. פריקת העול ומחירה, ההשתמטות מנשיאה בנטל, איבוד השליטה של הרבנים, הקשר של כל אלה להגברת התחלואה והתמותה. כל אלה בוודאי רחוקים מהשקרים שהטיח ראש ממשלת ישראל בערבים, בשמאל, במפגינים.
בית המשפט העליון, קבע לאחרונה, בפסק דינו של הרב שמואל אליהו, שלנבחר ציבור יש מרחב ביטוי, ובכלל זה מרחב ביזוי, גדול יותר מאשר לעובד ציבור. כלומר, מה שמותר לנתניהו אסור לרביד.
הכלל הזה נועד לשרת תכלית ראויה שמבחינה בין עובד ציבור לנבחר ציבור. ועדיין, לשניהם יש אחריות מחייבת – לא לשקר, לא לפרק את הממלכתיות, לא להסית ציבורים זה בזה.
הפוליטיקאים בישראל, גם בחסות החוק והמשפט, פטורים לגמרי מהמגבלות האלה. פרופ' מוטי רביד לא, ולכן עליו לשלם את המחיר.
ולא למותר להשוות גם בין הרב אליהו לפרופ' רביד. אליהו, על דברי גזענות, יועמד לדין משמעתי ורביד, על דברי אמת, הולך הביתה.
נכון שהוא התפטר, מה שלא היה עולה על דעתו של הרב, ועדיין מוזר שההתפלצות מדבריו לא מגרדת את שוויון הנפש שהחברה הישראלית מקבלת את גזענותו של אליהו, במיוחד כשזו מופנית כלפי ערבים.
החרדים, כמו הערבים, הם מיעוט, וכמו כל מיעוט הם זכאים להגנה מנחת זרועו של הרוב שלא יעליב אותם, יפגע בהם ויתעמר בזכויותיהם. אלא שהחרדים הם מיעוט שמתנהג באדנות של רוב, של "מגיע לי".
מעמדם הפוליטי כמבטיחי שלטונו של נתניהו, מקנה להם מנופי שליטה והכרעה - בתקציבים, בחקיקה, בראשות ועדות חשובות (כספים וחוקה) ולאחרונה גם בפטור מאכיפה בבתי כנסת, בטקסים ובפולחנים המוניים. ועל כל אלה הם גם מצליחים תמיד להיעלב כשמישהו מוחה על כך. גם להתעמר כרוב, וגם להיעלב כמיעוט.
בכל שיח על שירות צבאי או השתתפות בשוק העבודה, מדגישים דובריהם עד כמה הם משרתים ועובדים, עד כמה הביקורת עליהם היא אנטישמית, ועד כמה מתעלמים החילוניים מתרומתם האמיתית לקיומה של המדינה, וכמה לימוד התורה מרכזי בתרומה הזו.
ולכן, גם הקורונה לא תשבית את המסורים והנחושים שבחיילי העם והמדינה היהודית. ומי שיטיל ספק בכך, כמו פרופ' רביד, דינו ללכת הביתה.