המעצב רון ארד: "אני שונא גבולות"

המעצב רון ארד רוצה שאני אשב בכורסה נשכבת, רהיט שנקרא "לפני הקיץ" (Before Summer) שיצר בשנות ה־90 מברונזה מלוטשת ופלדה תעשייתית. איני בטוחה שפריט צנום כל כך יצליח להחזיק אותי, אבל ארד מתעקש שאם אטפס אליו ב"ביטחון" אהיה מוגנת לגמרי.

יש משהו מרגיע, אם כי מגביל, בלשכב על רצועת מתכת שכופפה לצורת האות S. "עכשיו קפלי את הרגליים שלך", הוא מורה לי. אני עושה כדבריו, וכל הדבר הזה נשען אחורה.

"ואם זה יתהפך?" אני תוהה. "לא קיבלתי אף תלונה", הוא עונה.

ארד חובש מסיכה שמצויר עליה פורטרט של פבלו פיקאסו הוא לובש בגדים שחורים רחבים וכתמיד חובש כובע. האמן, האדריכל והמעצב הישראלי שולט בעולם הריהוט הקונספטואלי כבר ארבעה עשורים בעזרת עיצובים שהפכו לפריטים יקרים לאספנים שנמכרים במאות אלפי דולרים במכירות פומביות.

הוא גם מאסטר בעיצוב פריטים בייצור המוני כמו המדפים הגמישים "תולעת ספרים" שזכו לפופולריות רבה אף שהם כלל לא פרקטיים מ־1993 ב"קרטל", החברה שייצרה אותם, טוענים שהם מכרו בכל שנה מדפים מסוג זה באורך כולל של אלף ק"מ. בנוסף, כיסאות הפלסטיק Tom Vac שעיצב עבור "ויטרה", מככבים ברשתות של מסעדות ברחבי העולם.

בין אם אלה פריטי אספנות או פריטים להמונים, את העיצובים של ארד אפשר להגדיר כרהיטים או כאמנות ויזואלית עצמאית. הוא עבד גם על פרויקטים אדריכליים, כולל הפנים של בית האופרה בתל אביב וביחד עם משרד האדריכלות והעיצוב Adjaye Associates, מעצב את אתר ההנצחה הנבנה בבריטניה לקרבנות השואה מחוץ לארמון ווסטמיניסטר.

לארד נערכו תערוכות רטרוספקטיביות גדולות במרכז האמנויות ברביקן ב־2010 ולפני כן במרכז פומפידו ב־2008. תערוכה חדשה המוקדשת ליצירותיו מתקיימת עתה בגלריה ניולנדס האוסבעיירה פטוורת', שבדרום בריטניה.

לתערוכה קוראים "רון ארד 69" (מלאו לו השנה 69) והאוצר שלה הוא סימון דה פורי,, ששימש כיו"ר של סות'ביס אירופה. דה פורי הצליח לאסוף כ־50 יצירות של ארד, הלקוחות מחמישה אוספים פרטיים באירופה, החל משנות ה־80 המוקדמות ועד להיום. היצירות כוללות כיסאות, שולחנות עבודה, תאורה, פסלים ושולחן פינג פונג.

התוצאה היא תערוכה באווירה קלילה, נינוחה ומבדרת. "זו לא רטרוספקטיבה מתודית", אומר ארד. "זה יותר כמו להכניס את היד לתיק ולראות מה יוצא ממנו". בגלל הגבלות הקורונה, המבקרים חייבים לקנות כרטיסים מראש. לפי דה פורי הרכישה מראש מבטיחה שיקבלו את הגלריה לעצמם למשך שעה.

התערוכה נשלטת על ידי כיסאות, פריט שארד השתמש בו מספר פעמים, כמו למשל התערוכה הראשונה שעזרה לו להשיק את הקריירה שלו: "רובר" מ־1981, עם תצוגה גאונית של מושבי מכונית "רובר 2000" שנאספו במחסני גרוטאות והוצבו בתוך מסגרות מתכת בצורת פיגומים (הכיסאות, שהייצור שלהם הופסק ב־1989, היו אהובים במיוחד על מעצב האופנה ז'אן פול גוטייה, ושימשו גם חלק מתפאורת האולפן של תוכנית הרכב "טופ גיר" ב־BBC.

מדוע הפסיק ארד לייצר אותם? "קנינו כל מושב של רובר שצאנו", הוא עונה. "ואז חשבתי לעצמי: אני לא רוצה להפוך להיות סוחר של מכוניות משומשות, אז הכרזתי על המאה האחרונים".

התערוכה כוללת גם כמה דוגמאות משיא אחר בקריירה של — מיצב Blo-Void 1 מ־2006. יש בו שמונה כורסאות מאלומיניום מנופח שהוא הניח על בסיס מבריק וצבעוני. בניגוד ל"רובר" הנוח, היצירה הזאת היא יותר פסל המזכיר משהו מעידן החלל, אבל הצורה ההיפר ריאליסטית מבוססת על טכנולוגיית כלי רכב, "למדתי המון מתעשיית הרכב", הוא אומר.

בתערוכה יש גם דוגמה של כיסא "גומלי" מ־2009 — גוש של פיברגלס בצבע אדום כהה שהוא גם פסל וגם כורסה, שמתנדנד אופקית כשמטפסים לתוכו (גם הפעם ארד מתעקש שאנסה זאת בעצמי, ושוב זה נוח בצורה מענגת).

ויש גם יצירה שטרם הוצגה בשום מקום לפני כן: כיסא שנקרא Now What 2020, עבודת מחאה שידועה גם בכינוי "כיסא ברקזיט". זוהי יצירה קונספטואלית שמעוצבת כמו האוזניים של מיקי מאוס, הפנים החלול בכל גיליונות העיתונים הבריטים שפורסמו ב־31 בינואר, 2020 היום שבו עזבה בריטניה את האיחוד האירופי. הכיסא הוא עיצוב מחדש של Big Easy 1988, יצירה קודמת של ארד שמבוססת על הדמות של דיסני, שהוא נוהג לחזור אליה בעיצוביו.

הפעם הוא עיצב את היצירה מתוך כוונה להציג אותה בתערוכת יחיד אחרת שתוכננה לגלריית Over The Influence בלוס אנג'לס. אך בסופו של דבר החליט להשאיר אותה בבריטניה: "לא היתה לי ברירה. זה היה היום שבו הגענו לקצה הצוק. לא היה לנו מושג שמשהו אחר מתקרב אלינו — אף אחד כבר לא מדבר על הברקזיט".

ארד נולד בתל אביב ב־1951 להורים אמנים. הוא למד בבצלאל בירושלים וב־1973 עבר ללונדון, שם למד בבית הספר לאדריכלות של אגודת האדריכלים. הוא מתגורר בלונדון פה כבר מרבית חייו והברקזיט בהחלט מטריד אותו: "אני שונא גבולות. אני שונא דרכונים". הוא מרים את Now What כדי לחשוף את העיתונים המצורפים: "ציירתי לבוריס ג'ונסון שפם!" הוא מכריז.

ייתכן שהכישרון הגדול ביותר של רון ארד הוא זיהוי להיטים: היכולת להמשיך ולהמציא יצירות מעוררות השראה שמצליחות להיות בו זמנית גם בכל מקום וגם להפר את גבולות המקום. כיצד הוא מצליח להמשיך ולחשוב על הרעיונות האלה? "הרעיונות מגיעים אלי מתוך עבודה", הוא משיב. "עובדים על משהו, ואז עולה רעיון: 'הייתי יכול לעשות את זה ככה. לא, הבא בתור יהיה ככה', וכן הלאה", ולדבריו ככל שהוא עובד קשה יותר ככה יש לו יותר רעיונות.

וכיצד הוא יודע מתי העיצוב מסתיים, כיסא, לדוגמה? "כשעשרה אנשים אומרים שזה נוח", הוא משיב.