אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
רגב וגמליאל הן פרצופה של הממשלה, אז מצפצפים עליה צילום: אלכס קולומויסקי אבי מועלם

פרשנות

רגב וגמליאל הן פרצופה של הממשלה, אז מצפצפים עליה

מהתפוררות האוצר דרך הפייק ניוז שהדהדה המשטרה ועד התנהגות החצר של נתניהו: תנועת המלקחיים שמאיימת להחריב את החברה, הכלכלה והדמוקרטיה

13.10.2020, 10:38 | משה גורלי

1. התפוררות צמרת משרד האוצר נמשכת: לאחר החשב הכללי רוני חזקיהו והממונה על התקציבים שאול מרידור, הניחה המנכ"לית קרן טרנר-אייל את המפתחות. מדובר בסוג של מרי אזרחי ששייך לאגף המרי המצפוני. בכירי האוצר אומרים בעצם שמצפונם מחייב אותם להתפטר, כדי להיפטר מזיהויים עם מדיניות והחלטות שהושחתו בידי פוליטיקאים ונגועות בשיקולים אישיים.

קראו עוד בכלכליסט

בראש ובראשונה התקציב. בפעם הראשונה בתולדות המדינה, הופך התקציב לכלי פוליטי בשירותו האישי של ראש הממשלה. שר האוצר מאפשר לפקידים לעבוד על תקציב 2021 בידיעה שהסיכוי שיעבור קלוש כי בנימין נתניהו מבקש בחירות. משרתי ציבור מצפוניים לא יכולים להיות שותפים למהלכים כאלה, לשיקולים פסולים שמונחתים ממש מהמקפצה.

מימין: שר האוצר ישראל כץ וראש הממשלה בנימין נתניהו, צילום: עמית שאבי מימין: שר האוצר ישראל כץ וראש הממשלה בנימין נתניהו | צילום: עמית שאבי מימין: שר האוצר ישראל כץ וראש הממשלה בנימין נתניהו, צילום: עמית שאבי

ועולה השאלה המסקרנת מדוע בכירי משרד המשפטים אינם נוהגים כאחיהם במשרד האוצר? מדוע אין התקוממות מצפונית מקבילה במשרד המשפטים. לכך כמה תשובות. ראשית, הם לא נרמסים ברמה היום־יומית בידי השר כמו אחיהם באוצר; שנית, בהגשמת המדיניות המקצועית הם פחות תלויים בשר. אבי ניסנקורן הוא ידידותי לעובדיו יותר מכץ, אבל גם פחות משפיע ממנו על החלטותיהם; שלישית, הם, כמו השר שמעליהם וחבריו לכחול לבן, סבורים שעדיף להיאבק ולשמור מבפנים מאשר ללכת הביתה; רביעית, בכירי האוצר הם בדרך כלל "זמניים" שבאים לתקופה מוגבלת בדרך לג'וב הבא, לרוב בסקטור הפרטי. במשרד המשפטים, לתפיסתם, הם שם לא בשביל הג'וב הבא אלא לשליחות לכל החיים.

2. ויש תשובה נוספת שמרחפת מעל. אם המשימה הגדולה של האוצר היא התקציב, המשימה הגדולה של המשפטים היא המשפט. להגיע זקופים, נחושים ומוכנים למשפטו של נתניהו. מבחינה זו משרד המשפטים לא יכול להרשות לעצמו להתפרק. ולכן, היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט מבקש לכונן הרתעה נגדית מול נתניהו באמצעות הדלפות חוזרות ונשנות על כך שהוא שוקל נבצרות לנתניהו. מעטים, אם בכלל, מאמינים שכך יעשה, אבל אם תצרפו את זה למשבר האמון שהולך ומתגבר נגדו, למפגינים, לסקרים, לעזוז שאחז בכחולים-לבנים – תקבלו עננה קודרת למדי שמטילה צל שהולך ומתגבר מעל ראשו של נתניהו.

3. היום ב־23:59 יסתיים מצב החירום המיוחד. כך הודיעה המדינה לבג"ץ לקראת הדיונים שצפויים הבוקר על חוקתיות התקנות שכפו בין היתר את "סגר ההפגנות". מצב החירום שלכאורה הציב בפני הציבור מצג ממשלתי נחוש: זהו, נגמרו המשחקים, אנחנו לוקחים ברצינות את הקורונה ואת האחריות הנדרשת מכך לטיפול נוקשה ומחמיר. בפועל, שבועיים אחרי, ניתן אולי להצביע על שיפור, אבל גם על המחיר הכבד: פרימה מואצת של אמון הציבור במערכת קבלת ההחלטות ובראשם ראש הממשלה וממשלתו. פרימה שנשזרת בשמות שהולכים ונערמים: גילה גמליאל, מירי רגב, זיו שגיב ולצדם מרדכי רביד, קרן טרנר-אייל ויש עוד. לכל איש יש שם ולכל שם יש סיפור, ויש בשמות "טובים" ויש בהם "רעים", וכולם מצטברים יחדיו לקטסטרופה שמאיימת להחריב את החברה, את הכלכלה ואת הדמוקרטיה.

הסיפורים נחלקים לשלושה מעגלי שבר. שלושה מעגלי חוסר אמון שמתנפצים זה בזה: חוסר האמון בין הציבור לפוליטיקאים; חוסר האמון בין הציבור לדרגים המקצועיים ובראשם המשטרה ולא רק; וחוסר האמון בין הפוליטיקאים לבין הדרגים המקצועיים, כרגע במשרד האוצר. די באחד המעגלים כדי לאיים על החוסן החברתי, על צביונה של מדינה. שלושתם ביחד זה כבר איום גרעיני.

מימין: גילה גמליאל מירי רגב , צילום:  אלכס קולומויסקי אבי מועלם מימין: גילה גמליאל מירי רגב | צילום: אלכס קולומויסקי אבי מועלם מימין: גילה גמליאל מירי רגב , צילום:  אלכס קולומויסקי אבי מועלם

4. הפייק שהדהדה המשטרה באמצעות סגן ניצב זיו שגיב הוא הרבה יותר ממטריד. שגיב זיהה פוסט שקרי כפוסט אמיתי שלפיו מפגיני ה"קריים מיניסטר" קוראים למפגינים להצטייד בגז מדמיע כדי לתקוף שוטרים.

זה מטריד פעם ראשונה מהסיבה שמדובר בראש מדור חקירות באגף החקירות במשטרה. אם זו האיכות החקירתית של משטרת ישראל, איכות ההבחנה בין אמת לשקר, איך אפשר לתת אמון בתוצרי החקירות שמובילים ישראלים רבים למעצר, למשפט, להרשעה למאסר. וזה מטריד, פעם שנייה, גם בגלל ההתלהבות שנלוותה לגילוי המרעיש ולהכרזת הפוסט כאמת. סנ"צ שגיב, כמו סנ"צ גואטה לפניו, מכניס אותנו לתוך הראש של בכירי המשטרה, ומה שמתגלה שם הוא הרבה יותר ממטריד: אלימות, פייק ותוסיפו גם את האכיפה הבררנית מול החרדים. החרדים "מתווכים" לציבור טונות של חוסר אמון – בממשלה ובמשטרה.

הציבור נקעה נפשו מהמחדלים והכשלים שמנהלים את חייו בידי נאשם בפלילים ומשרתיו כמירי רגב. סיפור רגב-ברקו איננו סיפור על מינוי מאמן לנבחרת ישראל, אלא סיפור פרצופה של הממשלה: מצווחת, מאיימת, משקרת. גם רגב היא חלק ממשבר האמון שהולך ונפער בין הציבור לממשלתו. היא צידו האחד של השבר, וגילה גמליאל היא צידו השני. שתיהן דוגמאות לכל מה שמקולקל בממשלה. האחת, בבריונות השקרית, השנייה בזלזול בהנחיות שנועדו לחנוק את הציבור, אבל לא אותה. והיא ממש לא זכאית לאמפתיה ששמורה למניפי המרי האזרחי – מפגינים, בעלי עסקים, ואפילו לא חרדים, שלוחמים על ערכיהם ופרנסתם.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות