המנגנון שמגלגל מאות אלפי הלוואות כמעט בלי חובות אבודים

"בגמ"חים יש קרוב לאפס חובות אבודים", אומר יואל בריס, לשעבר היועמ"ש של משרד האוצר. "זה מראה שלקהילה החרדית יש מחויבות לפרוע חובות בשל הסנקציות החברתיות החריפות, כמו למשל שלא ייתנו לאבא שלך לפתוח את ארון הקודש בבית הכנסת אם לא תחזיר חוב. אבל יש גם שאלה עד כמה הנתון הזה אמיתי. במהלך הדיונים בחוק אמר מנכ"ל של אחד הגמ"חים כי במקרים בעייתיים הם פורסים את החוב לתשלומים מזעריים של 18 שקל לכל החיים, וכך זה לא נרשם כחוב אבוד. יש מצבים שבהם מנהל גמ"ח ירים טלפון למנהל גמ"ח אחר ויבקש לגלגל את ההלוואה".

יש בדיחה שמרבים לצטט בעולם הגמ"חים: יהודי לווה כמה עשרות אלפי דולרים מגמ"ח, ובכל פעם כשהגיע מועד הפירעון הוא לווה מגמ"ח אחר כדי לכסות את ההלוואה וחוזר חלילה. בשלב מסוים האיש חלה, וכשהוא על ערש דווי, הוא קרא אליו את מנהלי הגמ"חים ואמר להם: "כל השנים גלגלתי את ההלוואה ביניכם, מהיום תמשיכו לגלגל אותה ביניכם לבד".

מימין: דויב גרינבוים, ישראל גוטמן ומשה מונטג | צילומים: עמית שאבי, דוד וינוקור, ניר סלקמן

"הבדיחה הזו מבוססת על המציאות המתקיימת בהרבה גמ"חים", אומר משה מונטג. "אדם יכול ללוות כסף בכל חצי שנה מגמ"ח אחר ולהחזיר את החוב שלו לגמ"ח הקודם, ולעשות סבבים. החוב עובר מאחד לשני. המערכת בחברה החרדית בנויה כך שהגלגל לא ייעצר. האנשים שומרים על עצמם ויש מנגנונים שמבטחים את זה, ולכן מערכת הגמ"חים מתנהלת נהדר. הלווה יודע שאם הוא לא ישלם, אז יפנו לערבים שלו. מוסר התשלומים הוא גבוה בגלל החשש משיימינג ונידוי. אדם שנתפס כבעייתי ויש לו בעיות החזר 'נשרף' ותמיד תהיה מעליו עננה. אנשים לא רוצים להיות במקום הזה. אדם מרגיש שהתשלום לגמ"ח זה כמו לקנות לחם, חלק אינטגרלי מכלכלת החיים שלו, לכן הוא יעשה כל מאמץ לשלם".

מאמץ זה, לצד העובדה שההלוואות ניתנות לא ריבית, מדרבן אנשים לקחת הלוואות חדשות כדי לסגור ישנות. "זה שכיח. אנשים לוקחים שוב הלוואה, מחזירים את החוב לגמ"ח הראשון ומגלגלים הלאה, והדבר היחיד שהגמ"חים בונים עליו זה הערבים של הלווה", אומר איש פרסום חרדי.

ישראל גוטמן אומר שבגמ"ח שלו הם מבררים עם הלווה מי מכיר אותו בקהילה, רבנים למשל, עורכים מולם בדיקות ו"מבטחים" את הכסף על ידי הערבים. "יש לנו מנגנון חיתום קשוח להלוואות, וב־16 שנים הגענו רק ל־12 מקרים שבהם נאלצנו לגבות את החוב מהערבים".