
קרים בנזמה: נציג דור זהב השוטים בקלאסיקו
חלוץ ריאל מדריד היה חלק מהשנתון הכי כישרוני של כדורגלנים צרפתים. אז למה רק הוא יכול להחשיב את הקריירה שלו כהצלחה?
ב-1987 נולדו כמה מהשחקנים המוכשרים ביותר בתולדות הכדורגל הצרפתי. סמיר נאסרי, קרים בנזמה, ג'רמי מאנה, חאתם בן ארפה, אחמד יאהיאווי, סרג' אקאקופו, פרנק סאנוגו ועוד. הם זכו באליפות אירופה עד גיל 17 ב-2004 וכולם התחילו לדבר עליהם כ"דור זהב" שיחליף את הדור ההולך ומזדקן של נבחרת צרפת - רובר פירס, פטריק וויירה, תיירי הנרי וזינאדין זידאן. אמרו שיש להם כישרון גדול מדי כדי להיכשל אבל כמעט כולם יכולים להגיד שהקריירה שלהם היא אכזבה - בטח בנבחרת הלאומית - וזאת למרות שקיבלו כמה וכמה הזדמנויות ברמות הגבוהות ביותר.
קראו עוד בכלכליסט
בנזמה הצליח בסיטואציה החדשה הזו בעיקר בזכות שספג ממוסר העבודה המפורסם של רונלדו וחבריו לקבוצה בלבן, אבל גם בזכות הבנת כדורגל ותשוקה רבה למשחק. "הוא היה קם בבוקר וחושב על כדורגל, מצחצח שיניים וחושב על כדורגל, אוכל וחושב על כדורגל", סיפר פעם מאור בוזגלו על בנזמה (בנזמה היה שותפו של בוזגלו לחדר באקדמיה בליון). "גם אחרי אימונים היה מתיישב ורואה כדורגל. בפלייסטיישן הוא היה משחק כדורגל. הכל אצלו כדורגל...". בנזמה עבד קשה מאוד כדי להפוך לשחקן שלם. או כפי שהוא הסביר: "חלוץ חייב לדעת לעשות הרבה דברים, לא רק להבקיע שערים. אני יכול להבקיע שערים, אבל אם אני לא נוגע בכדור במשך 90 דקות, זו בעיה".
בניגוד לאחרים משנתון 87', בנזמה היה צריך להתאים את הכישרון שלו לסיטואציה - וזה מאמץ לא קל עבור שחקן כדורגל. אבל על כך גם שיבחו אותו בתקשורת וגם במועדון שלו. כמו חבריו לשנתון, גם לו היתה את התקופה הפרועה שלו. הוא היה מעורב בפרשה מפוקפקת למדי של סחיטה של חברו לנבחרת, מתיו ואלבואנה. בגלל זה הוא לא משחק בנבחרת צרפת. ואולם, ייתכן שההבדל בין בנזמה לשאר בני הדור שלו זה בעיקר הפידבק שקיבל ככדורגלן צעיר. הפרופסור לפסיכולוגיה, קרול דווק, הראתה בשורה של ניסויים פסיכולוגיים שפידבקים חיוביים על המאמץ ולא על הכישרון יותר יעילים לתהליך החינוך. לפי הנתונים מהמחקרים של דווק, שני שלישים מהילדים שהחמיאו להם על כך שהם "מוכשרים" או "חכמים" אחרי שפתרו משוואה פשוטה או פאזל פשוט בחרו תמיד בדרך הקלה ולא אתגרו את עצמם בהמשך הניסוי - וזאת על מנת לא להרגיש טיפשים וכך לפגוע בערך העצמי שלהם. זאת בעוד שכ-90% מילדים שקיבלו מחמאות על העבודה הקשה בחרו כמעט תמיד "בדרך הקשה" - אם זה לפתור פאזלים יותר מורכבים או להיבחן על נושאים קשים יותר. דווק מסבירה כי הילדים שאמרו להם שהם "חכמים" או "מוכשרים" לא רצו לאבד את התווית הזאת ולכן לא רצו לעשות משהו שיקשה עליהם ויגרום לאנשים לחשוב שהם אינם חכמים. לעומת זאת, הילדים שקיבלו ברכות על המאמץ לא התעניינו בהצלחה שלהם כמו שהם רצו לבחון כמה רחוק הם יכולים להגיע. הם רצו את האתגר. הם רצו להוכיח שהם עובדים קשה. עוד הבחינה דווק שהילדים שמחמיאים להם על הכישרון שלם נוטים לאבד מוטיבציה במהרה ואף נטו לרמות במבחנים. "כשאומרים למישהו שהוא 'כישרוני', 'חכם' או 'אינטילגנט', בדפוס המחשבה שלו הוא 'מבורך' ואינו צריך לעבוד קשה בשביל הישגיו", לפי התפיסה של דווק. "ואז כשהוא עומד בפני מבחנים קשים, הוא לא ירצה להתאכזב מעצמו ולאכזב אחרים ולכן יוותר או יחפש את הדרך הקלה יותר. זה שמחמיאים לו על העבודה הקשה - ימשיך לעבוד קשה וגם יגיע לתוצאות טובות יותר". ייתכן שנאסרי, מנה ובן ארפה פספסו קריירה מפוארת בגלל בעיות משמעת והסתגלות. בעיות שנבעו, ייתכן מאוד, בגלל שתמיד קיבלו מחמאות על כך שהם כישרוניים. את המועדונים עזבו בקושי הראשון ובעיות המשמעת היוו "תירוץ" לכישלונות. בנזמה, לעומת זאת, זכה למחמאות על המאמץ שלו, על העבודה שעשה כדי שכריסטיאנו רונלדו יכבוש. היום אחר הצהריים, כשבנזמה יעלה למשחק הקלאסיקו ה-33 (בהיסטוריה, רק 12 שיחקו יותר משחקי קלאסיקו ממנו), סאמיר נאסרי יראה את המשחק (לא בטוח) כשהוא עדיין מחכה להצעה מקבוצה אחרי ששוחרר מאנדרלכט; בן ארפה יצפה במשחק מבורדו - המועדון השמיני שלו בעשור האחרון; ומנה יצפה בבנזמה כשחקן רג'יאנה מהליגה השנייה באיטליה. מבחינת כישרון הם היו יכולים להיות שם עם בנזמה. אבל כפי שבנזמה הוכיח, כישרון לבדו אף פעם לא מספיק.