תנו לילדים שלנו חינוך רלוונטי

בבית ישראלי אופייני של ימי קורונה, העבודה של ההורים והלמידה של הילדים הפכו לפתע מאוד דומות. זה לא רק שכולם בזום מול המסך. פתאום, התכונות והמיומנויות שנדרשות בעבודה ובלמידה מתקרבות זו אל זו. בשתיהן צריך מוטיבציה עצמית, להתארגן ולתכנן לבד, להיות מסוגלים להתמודד עם בעיות מורכבות ולפעול היטב בצוות.

זה לא היה כך עד לא מזמן. בית הספר כמקום פיזי, עם כללים ושגרות, ייצר לתלמידים סדר וארגון. הם רק היו צריכים להגיע בזמן, להיכנס דרך השער ולהתיישב בכיתה עם הצלצול. משם המערכת כבר לקחה אותם לפי החוקים שלה. המורה נכנסת, קוראת שמות, מעבירה חומר, והתלמידים מקשיבים ומסכמים, שיעור אחרי שיעור, עם הפסקות מדודות ביניהם.

כך פעלו בתי הספר מאז ימי המהפכה התעשייתית, אך גם מקומות העבודה התנהלו אז באותה שיטה. פועלים על פס ייצור במשמרת הוציאו אל הפועל את חוברת ההנחיות שהגיעה מלמעלה, בעבודה קבועה שחוזרת על עצמה. למען האמת, בתי הספר תוכננו בגישה הזו כדי להתאים את צורת הלמידה לאופן העבודה שמחכה לבוגרי מערכת החינוך בעתיד.

אבל מאז עולם העבודה השתנה. במאה ה-21, כדי להצליח בעבודה חייבים לדעת הרבה, להיות מסוגלים לערוך מחקר וניתוח, להיעזר במאגרי מידע ולשלוט ביכולת דיבור, כתיבה והצגה. יש להפוך הרבה יותר יוזמים, יצירתיים ומונעים ממוטיבציה עצמית. צריך להמשיך להתפתח כל הזמן, לשתף פעולה ביעילות עם אנשים שונים ממך ולהפגין אינטליגנציה רגשית.

בזכות משבר קורונה, גם החינוך נאלץ להשתנות לכיוון הזה. הבעיה היא שהשינוי מתרחש מהר מדי, הוא נעשה ללא תכנון ובתנאי סגר. ניסיונות של העתק הדבק אל תוך הזום, מתקשים להצליח כי חומרי הלימוד ושיטות ההוראה ברובם עדיין שייכים למערכת ההפעלה הישנה. כתוצאה מכך, יש חשש שהלמידה שטחית, שרבים לא יסתגלו ושהפערים יגדלו.

כבר היו בעבר ניסיונות שנכשלו לשדרג את מערכת החינוך. מהם אפשר ללמוד שלא מספיק לפרוט על סנטימנט פופוליסטי, שהחינוך מיושן ושצריך לפעול אחרת. הניסיונות הללו פעלו להשליך אל הפח את הידע והתרגול וניסו להציע מסלול עוקף. במבחן התוצאה התברר ששיטת האינסטנט לא עובדת ושאין דרך קיצור בלי ידע עשיר והבנה עמוקה.

לב העניין טמון בהבנה ברורה של עולם העבודה המודרני. מערכת החינוך העיונית שלנו כיום מנותקת ממנו. תוכנית הלימודים ומבחני הבגרות שלנו מכוונים לאקדמיה, כלומר לידע מופשט ותיאורטי. לכן, לא פלא שבמבחני פיז"ה הבינלאומיים שבודקים את היכולת להשתמש בידע בהקשרי מציאות, תלמידי ישראל משתרכים מאחור.

זה האתגר שמחכה לנו לקראת העידן של פוסט קורונה. כשהמשבר יסתיים כולם ירצו לחזור לבית הספר, כי זה אנושי להתגעגע למה שהיה פעם. אבל, בעבודה נמשיך להשתמש בזום ולא ניסע כל כך הרבה, וגם בחינוך, יישאלו שאלות על ההרגלים הישנים. היינו זקוקים למגפה כדי להפנים כמה חוסר יעילות היה בישיבה מתישה בפקק בבוקר, או בשיעור משעמם בכיתה.

כשהרגע הזה יגיע, נהיה חייבים לשאול את עצמנו, איזה חינוך אנחנו רוצים לילדים שלנו? מזמן לא שאלנו אותם מה באמת מעניין אותם, מה מעורר בהם סקרנות ובשביל מה הם מוכנים להשקיע מאמץ, להתמיד ולשאוף למצוינות? וגם אם לא נשאל, הם לא יותירו לנו ברירה. כדי שהם יהיו שם, נהיה חייבים להתחבר אליהם מחדש ולשכנע אותם שללמידה שלהם יש ערך.

זו הזדמנות גדולה. מתוך המשבר יכול לצמוח חינוך רלוונטי שמחובר למציאות חיינו. אולם, זה לא יקרה מאליו. עכשיו צריך לחלום, לתכנן ולטוות ביחד חזון חדש לעתיד החינוך, ותוכנית מעשית בצדו.

אלי הורביץ הוא מנכ"ל קרן טראמפ לחינוך