אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

הקברניט

הדרקון של טאן הואה: הגשר שהפיל את חיל האוויר האמריקאי

מאות גיחות, המוני מטוסים ואלפי טונות של פצצות לא הצליחו להשמיד גשר ממזרי אחד - שהפך לאחת הקללות הגדולות של ארה"ב במלחמת וייטנאם. מה עשה אותו לחסין מוות, מדוע טרף טייסים ואיזה נשק ניסיוני הביס אותו?

07.11.2020, 08:05 | ניצן סדן

שלום, כאן הקברניט; אחד מסיפורי הילדים הוותיקים בישראל הוא "אליעזר והגזר". בקצרה, לסבא אליעזר יש גינה, צמח בה גזר בגודל של איירבוס, וכל משפחת אליעזר מושכת בו עד שיצא מהאדמה. זה שיעור שמראה שמה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח, ושסיפורי ילדים באים לפעמים עם לקח בעייתי. לחיל האוויר האמריקאי היה גזר כזה בדיוק במלחמת וייטנאם: גשר שהשפיל את המעצמה הכי חזקה בעולם וקנה לו מקום נצחי בהיסטוריה של הביזאר הצבאי; חיגרו חגורות, אנו ממריאים ל-1965.

לטורי "הקברניט" הקודמים

ממשלת ארה"ב החליטה שהגיע הזמן להכניע את הקומוניסטים בצפון וייטנאם, אבל בזהירות; הרי לא רצתה לתת לברית המועצות סיבה להיכנס בעצמה למלחמה ההיא; באותם ימים היו בידי שתי המעצמות רבבות פצצות אטום, די והותר כדי לכסות כל מטר מיושב על פני הפלנטה באש גרעינית. איך מכניעים מדינה בזהירות? פשוט מפציצים אותה עד שלא תוכל לתפקד. לא תוקעים דגלים, לא מחליפים את השלטון, פשוט מכניעים והולכים. והכי חשוב: לא הורגים רוסים; אם היה סיכוי שיועץ סובייטי נמצא בבסיס צבאי, לא תוקפים שם; אפילו אם הוא רק נכנס כדי לקנות מצופה בשק"ם.  

פאנטומים אמריקאיים מטילים פצצות, צילום: USAF פאנטומים אמריקאיים מטילים פצצות | צילום: USAF פאנטומים אמריקאיים מטילים פצצות, צילום: USAF

כך נולד מבצע "רעם מתגלגל", במסגרתו נשלחו מטוסי חיל האוויר והצי האמריקאי להפציץ תשתיות לוגיסטיות, בדגש על תחבורה - כבישים ומסילות ברחבי צפון וייטנאם - כדי למנוע העברת ציוד צבאי לזירת הלחימה בדרום המדינה השסועה.

היה זה מבצע כושל ומבולבל; כדי למנוע הסלמה של המצב, נאסר על צוותי מטוסי קרב לפתוח באש לפני שהאויב ירה ראשון. וכל זה היה די מטופש משום שאם האויב ירה טיל נ"מ, מצב טוב שחטפת וכרגע דחוף לך יותר להשתלט על מטוס בוער מאשר לירות בחזרה.

משאיות אספקה בדרכן מצפון וייטנאם לזירת הלחימה בדרום, צילום: (manhai (CC BY 2.0 משאיות אספקה בדרכן מצפון וייטנאם לזירת הלחימה בדרום | צילום: (manhai (CC BY 2.0 משאיות אספקה בדרכן מצפון וייטנאם לזירת הלחימה בדרום, צילום: (manhai (CC BY 2.0

מדיניות הפתיחה באש השתנתה לעיתים קרובות בגלל סוגיות פוליטיות - וההוראות הגיעו מהנשיא לינדון ג'ונסון עצמו; אסור לטוס קרוב מדי להאנוי כי יש בה נציגים של רוסיה, אז אם ירו עליכם משם אי אפשר להשיב אש. רגע, עכשיו מותר לטוס לשם, אבל מותר לירות רק עם אתם בנחיתות מספרית ולא לכיוון מערב. קצת כמו תקנות הקורונה פה בארץ, אבל עם מטוסי קרב.

בטח לא תופתעו לשמוע שהטייסים שנאו את רעם מתגלגל, ועד היום מדברים עליו ותיקי כוחות האוויר כחתיכת ביזיון - כזה שעלה להמוני טייסים בחייהם.

מפציץ קרב מהיר מדגם F105 עמוס פצצות, מקור: USAF מפציץ קרב מהיר מדגם F105 עמוס פצצות | מקור: USAF מפציץ קרב מהיר מדגם F105 עמוס פצצות, מקור: USAF

ואולם, היו בבנק המבצע כמה מטרות שהיו מורשות לתקיפה חופשית: גשרים. אז מיד הוכנה רשימה של עשרים ושבעה ברחבי צפון וייטנאם, שעומדים לאכול הרבה מאוד חומרי נפץ. הגיבור של הסיפור הזה היה אחד מהם, גשר טאן הואה, ועד אותו זמן אף אחד לא חשב עליו יותר מדי.

הוא הוקם במקור בימי השלטון הצרפתי בווייטנאם, ואז נהרס ונבנה מחדש - הפעם בידי הקומוניסטים. היה זה גשר עם פסי רכבת במרכזו, שני נתיבי מכוניות ומדרכה, גשר באורך 160 מ' שניצב כ-15 מ' מעל לנהר מא. הוא היה עשוי קורות מתכת גדולות, שישבו על תשתית בטון שננטעה היטב בקרקעית.

נעים להכיר: גשר טאן הואה, צילום: שאטרסטוק נעים להכיר: גשר טאן הואה | צילום: שאטרסטוק נעים להכיר: גשר טאן הואה, צילום: שאטרסטוק

לא מפתיע אותי שאנשים לא חשבו על גשר טאן הואה האפרפר; יום יום עברו עליו, מי ברגל ומי ברכב, וכנראה שלא שיערו בדעתם שמדובר באחד האתגרים הכי גדולים בלוחמה האווירית.

כן, גשר הוא מטרה מאוד מורכבת. נתחיל בכך שכל אחד הוא נכס חשוב עבור האויב, בהיותו רכיב חיוני כציר תנועה (אם לא היה חיוני, לא היו בונים אותו) - רכיב שבלעדיו יתעכבו כוחות בהגעתם לחזית. ולכן כל גשר יהיה מוגן תמיד בכלי נ"מ וכל נתיבי ההגעה אליו יכוסו במכ"מים.

גשר טאן הואה, תמונת סיור אווירי, מקור: USAF גשר טאן הואה, תמונת סיור אווירי | מקור: USAF גשר טאן הואה, תמונת סיור אווירי, מקור: USAF

גם במקרה של הגנה רופפת, הגשר הוא אתגר: מדובר במטרה מאוד צרה ביחס לאורכה, מתחתיה הרבה בטון ופלדה, ומעליה תמוכות שיכולות לגרום ליזימה מוקדמת של פצצות. כשהמטרה צרה, כיווני הגישה האופטימליים מבחינת נוחות הטלת הפצצה הם מצידי הגדות. וזה אלמנט שמקל על תכנון ההגנה. מה קיבלנו? משהו מוגן מאוד שלא קל לפגוע בו וגם אם כן, לא קל להפיל אותו - חכו שתשמעו עד כמה.

כשפתחו האמריקאים במבצע ההפצצה שלהם, אף אחד לא הופתע בצפון וייטנאם. הקומוניסטים ידעו שזה מגיע, והחליטו להפוך את טאן הואה למלכודת. במשך חודשים ארוכים ריכזו סביבו בשקט עוד ועוד תותחי נ"מ, ביניהם תותחים בקוטר 57 מ"מ - נשק קטלני ביותר נגד מטוסים מנמיכי טוס.

תותחי 57 מ"מ מתנייעים; פגז אחד של דבר כזה יכול לפרק מטוס, מקור: TL תותחי 57 מ"מ מתנייעים; פגז אחד של דבר כזה יכול לפרק מטוס | מקור: TL תותחי 57 מ"מ מתנייעים; פגז אחד של דבר כזה יכול לפרק מטוס, מקור: TL

הם הוקפו בעמדות תותחי 23 מ"מ, וכל הגזרה כוסתה גם בידי סוללות טילי S75 מסוכנים ביותר. האמריקאים רוצים להפיל את הגשר שלנו? שינסו. וכל הצטברות כלי המשחית הזו גרמה למקומיים לתת לגשר שם חדש: האם-ראנג, כלומר לסת הדרקון.

בינתיים, כוחות ארצות הברית נערכו למכה גדולה ומרשימה מאוד שתהפוך את הגשר לגרוטאה רטובה. בכירי חיל האוויר ראו כמה שהטייסים ממורמרים ממגבלות המבצע, ורצו להשיג ניצחון - אפילו נקודתי - שיחזיר להם את האמון בהנחיות הפנטגון, ויפצה במעט על טרלול רעם מתגלגל.

תותחי 23 מ"מ וצוותיהם בווייטנאם, צילום: גטי אימג תותחי 23 מ"מ וצוותיהם בווייטנאם | צילום: גטי אימג'ס תותחי 23 מ"מ וצוותיהם בווייטנאם, צילום: גטי אימג

לשם כך, תוכנן מבצע גרנדיוזי בצורה שרק אמריקאים יכולים: 45 מפציצי קרב מהירים מדגם F105, כשכל אחד נושא שמונה פצצות של 340 ק"ג, וחלקם - גם טילי בולפאפ שנשלטים מרחוק, יכו את הגשר.

היו אלה מטוסים שמגיעים למאך 2, משהו שלא קל לתפוס ולהפיל במיגים המיושנים שבגזרה; 21 מפציצי קרב מדגם F100 סופר סייבר יתקפו בתותחים ורקטות את עמדות הנ"מ שבסביבת הגשר ויפריעו להן לחסל מטוסים (ו-14 מהם גם יאבטחו את התוקפים מפני מיגים, אם יבואו); שני מטוסי סיור מדגם RF101 יצלמו את היעדים ויוודאו שהכל הושמד; ועשרה מטוסי תדלוק יספקו לכל אלה דלק ככל שיצטרכו. זה עמד להיות חתיכת מופע זיקוקים.

כוח מפציצי F105, צילום: USAF כוח מפציצי F105 | צילום: USAF כוח מפציצי F105, צילום: USAF

בראש התזמורת הוצב סגן אלוף ג'יימס רובינסון ריזנר, אלוף הפלות מהולל וגיבור מלחמת קוריאה, ובחיל האוויר ספרו את הימים עד ליציאה לדרך. הניצחון נראה ממש מובטח. בשלישי באפריל ניתנה הפקודה ובשתיים בצהרים המריא הכוח במלוא הסילון לעבר נפת טאן הואה. מפציצי הקרב הגיעו לגזרה והצליחו לראות את הגשר ולשים אותו בכוונת. מיד נצבע הרקיע בפיצוצי פגזי נ"מ, שהגיעו ממש מכל כיוון.

המטוסים שנשאו טילים ירו והחטיאו; המטרה היתה פשוט צרה מדי וקצת קשה לשלוט בטיל בזמן שצריך לשלוט גם במטוס שלך, והשמיים מתפוצצים מסביב. המטוסים שנשאו פצצות הנמיכו, התקרבו, והטילו אותן; הראשונים החטיאו בגלל משבי רוח חזקים שפשוט סחפו את הפצצות קצת הצידה. האחרונים פגעו בגשר, וסביבתו התמלאה בעשן.

עשן מיתמר מהגשר. האם הושמד? , מקור: USN עשן מיתמר מהגשר. האם הושמד? | מקור: USN עשן מיתמר מהגשר. האם הושמד? , מקור: USN

כשפיזרה אותו הרוח, התבררה האמת: כמה מהקורות שמעל לגשר קצת התעקמו, ופיח הפיצוצים לכלך אותן מאוד. המשימה נכשלה והגשר עמד איתן. ואם לא די בכך, שני מטוסי קרב אמריקאיים הופלו.

בעיני חיל האוויר, זה היה פשוט משונה; תחקיר זריז פסק שעשן ההפצצות הוא שהקשה על הטייסים לכוון את הטילים כמו שצריך, ושפשוט צריך לרווח קצת את תזמון הגעת המטוסים, ולנסות שוב.

מנסים שוב. F105 מטילים פצצות, צילום: USAF מנסים שוב. F105 מטילים פצצות | צילום: USAF מנסים שוב. F105 מטילים פצצות, צילום: USAF

למחרת יצאו האמריקאים למחוק את הגשר, וגם הפעם נשלחו 46 מפציצי קרב ו-21 מטוסי F100. הפעם, ללא טילים; התוצאה היתה זהה: הפצצות הוטלו ורבות פגעו - אך הגשר נשאר לעמוד.

ואם לא די בכך, שתי רביעיות של מטוסי מיג 17 צפון וייטנאמיים הוקפצו לגזרה. אחת מהן הצליחה להגיע ממש מאחורי מבנה מטוסי F105 ולקרוע אותו לגזרים מטווח קצר. הפעם נפלו יותר ממטוסי ארה"ב, ואחד הטייסים הצליח לצלוע ב-F105 שלו עד למפרץ ואז נטש - אך הסתבך במצנח שלו וטבע.

הולכים לצוד: טייסי צפון וייטנאם והמיגים שלהם, צילום: USAF הולכים לצוד: טייסי צפון וייטנאם והמיגים שלהם | צילום: USAF הולכים לצוד: טייסי צפון וייטנאם והמיגים שלהם, צילום: USAF

האמריקאים נדהמו: ה-F105 הינו מהיר בהרבה מהמיגים שתפסו אותו - איך זה קרה? ובכן, מסתבר שקשה לטוס במהירות כשאתה מנסה להתאפס בדיוק על מיקומו של גשר קטן, ונושא מטען פצצות כבד; מוזר שלא חשבו על כך מראש.

מאותו יום, הוקצה גשר לסת הדרקון שוב ושוב לכוחות התקיפה, במבצעים שגרתיים. ההנחה היתה שאם יבואו מספיק F105 ויפגעו בו מספיק פצצות, פשוט ייפול. אבל מה שעבד על הגזר של סבא לא עבד על הגשר של וייטנאם; בגלל הברזלים שמעליו, והעובדה שכל כך קשה לכוון ולפגוע בעמוד תחתיו, גם אלף פצצות לא היו מועילות פה.

   

מימין: צילום אווירי של הגשר לאחר ההתקפה, ולפניה. שימו לב שהגשר אמנם כהה יותר, אך בהחלט עומד במקומו, מקור: USAF מימין: צילום אווירי של הגשר לאחר ההתקפה, ולפניה. שימו לב שהגשר אמנם כהה יותר, אך בהחלט עומד במקומו | מקור: USAF מימין: צילום אווירי של הגשר לאחר ההתקפה, ולפניה. שימו לב שהגשר אמנם כהה יותר, אך בהחלט עומד במקומו, מקור: USAF

בינתיים הפך טאן הואה לסמל חשוב עבור הווייטנאמים: כשלוש מאות פצצות כבר פגעו בו, אך הוא לא נפל. ולא רק: התנועה עליו לא נעצרה ליותר משעה-שעתיים. לפעמים נחסם אחד הנתיבים בחתיכות של פצצות שפגעו בו, והעירייה שלחה טרקטור שיפנה אותן וכמה פועלים שיישרו ברזלים שהתעקמו.

התקיפות המשיכו, והמטוסים המשיכו לחטוף; בקיץ 65' הופלו בגזרת הגשר 19 טייסים, וחיל האוויר העלה דרישות לחימוש חדש, מטוסים חדשים - כל מה שיפיל כבר את טיאן הואה הארור.

טיל נ"מ בדרכו לפגוש F105, מקור: USAF טיל נ"מ בדרכו לפגוש F105 | מקור: USAF טיל נ"מ בדרכו לפגוש F105, מקור: USAF

לקראת סוף השנה הוקצאה המטרה לצי ארצות הברית, שגילה את מה שחיל האוויר כבר ידע: הגשר הזה הוא מלכודת מוות. במשך שנה שלמה הותקפה המטרה במסגרת יותר מעשרים מבצעים, לפעמים בידי כוח של 65 מטוסים שנשא יותר ממאה טון פצצות.

בשלב זה האמריקאים הבינו שעניין ה"עוד יותר כוח" כשל, וצריך תוכנית חדשה. קראו לה"פרויקט 1559" והיא נשענה על הרבה-הרבה יותר כוח. במרכזה פצצה חדשה, שבמקום לפוצץ את הגשר מלמעלה, תתפוס אותו מלמטה.

   

מטוסי סקייהוק של צי ארצות הברית, צילום: USN מטוסי סקייהוק של צי ארצות הברית | צילום: USN מטוסי סקייהוק של צי ארצות הברית, צילום: USN

מדובר בעצם, במוקש ימי שבנוי כמו מטען חלול - תצורת ראש נפץ שבנויה לפיצוח שריון. בדרך כלל, אפשר למצוא מטען כזה בפגזים ובראשי טילים נגד טנקים, והם מרכזים את רוב אנרגיית הפיצוץ לנקודה בודדת - מה שיוצר סילון רותח שמפלח מיגון. אז פשוט פיתחו מוקש כזה במשקל אלפיים קילו, ונתנו לו מצופים.

הרעיון היה להטיל פצצות כאלה למימי נהר מא, שישוטו בניחותא עד לגשר ויתפוצצו (גם ישראל פיתחה דבר כזה פעם, זוכרים?). כשלוקחים אלפיים קילו של חומר נפץ רב עוצמה ומרכזים לנקודה בודדת, מקבלים אפקט חזק באלפי אחוזים - משהו שבהחלט יכול להקריס את הגשר.

תרשים הפצצה הצפה, מקור: USAF תרשים הפצצה הצפה | מקור: USAF תרשים הפצצה הצפה, מקור: USAF

הבעיה: הפצצות הללו עצומות, ורק מטוסי הרקולס יכולים לשאת אותן. במאי 1966 יצא לדרך מבצע "ירח קרולינה", במרכזו הרקולס שטס עמוס פצצות כאלה, התקדם נמוך-נמוך כדי שלא ייורט, והגיע לנקודת הטלה. הפצצות הושלכו למים והמטוס ברח בחזרה לבסיס, והאמריקאים חיכו. וחיכו, וחיכו עוד קצת ולא נשמע אף פיצוץ; מסתבר שהנהר לא שיתף פעולה, והפצצות נתקעו באזורים רדודים.

הגנרלים התעצבנו, ושלחו את ההרקולס וצוותו להפיל עוד סופר-מוקשים למחרת. הפעם הנהר לא הפריע, האויב דווקא כן. ההרקולס נעלם, וכך גם אחד הפאנטומים שליווה אותו; השניים נפגעו מאש נ"מ צפופה. הפצצה דווקא התפוצצה הפעם, בתוך הריסות המטוס שנשא אותה. על מה חשבו שם? אם מטוסי קרב זריזים חטפו בקרבת הגשר, מטוס תובלה מסורבל יהיה טרף קל במיוחד.

מטוס הרקולס בזירת וייטנאם, צילום: USAF מטוס הרקולס בזירת וייטנאם | צילום: USAF מטוס הרקולס בזירת וייטנאם, צילום: USAF

הצי ניסה שיטה אחרת: פצצות מונחות אלקטרו-אופטית. זהו חימוש שבראשו מצלמת וידאו שנועלת את המטרה, וטס כשהא מתקן את המסלול בכל פעם שהיא זזה לו מאמצע התמונה. איך זה עבד? ככה-ככה; הפצצות לא ראו כל כך טוב, ומספיק שטיפה מעונן או שהשמיים מלאים עשן פיצוצי נ"מ, והן יחטיאו. כדי לשפר סיכויי פגיעה צריך להתקרב, ואז יגרסו אותך תותחי האויב.

במשימה שיצאה במרץ 1967 הצליח כוח מטוסי סקייהוק לפגוע בטאן הואה עם שלוש פצצות כאלה, אך עדיין לא מספיק בדייקנות כדי לחסל אותו. נראה כאילו הדרקון צוחק על האמריקאים.

סקייהוק מטיל פצצת AGM62, צילום: USN סקייהוק מטיל פצצת AGM62 | צילום: USN סקייהוק מטיל פצצת AGM62, צילום: USN

במהלך 1968 הלך והתרחב מבצע רעם מתגלגל, וכלל גם תשתיות ייצור מתכות ומפעלים אחרים, ואף תשתיות צבאיות. נגד הגשר העיקש הוצאו לא פחות מ-700 גיחות, והווייטנאמים הגאים קישטו אותו בדגלים ופרחים לאחר המתקפות הכושלות.

כשמבצע רעם מתגלגל הופסק בנובמבר 68', הרגישו טייסי חיל האוויר והצי תסכול עצום; על הממשלה שקשרה להם את הידיים, על החברים שנהרגו, ועל הגשר הזה, ימח שמו.

איור מתקפה על הגשר, מקור: theaviationgeekclub איור מתקפה על הגשר | מקור: theaviationgeekclub איור מתקפה על הגשר, מקור: theaviationgeekclub

ב-1972 התחדשו ההפצצות הנרחבות בווייטנאם - תחת מבצע חדש, ליינבקר שמו. שוב יצא חיל האוויר האמריקאי לחסל תשתיות תחבורה, והפעם הגיע עם ראש אחר.

תעשיות הנשק האמריקאיות רקדו משמחה כשפרצה מלחמת וייטנאם, והשתוללו מאושר כשראו שהיא מתארכת ומסתבכת: סוף סוף יוכלו לבחון בשטח פיתוחים חדשים ולדחוף אותם לצבא. אחד הפיתוחים האלה נקרא PAVE, ראשי תיבות של "ציוד אוויוניקה לכוונון מדויק".

נעים להכיר: פצצה מונחית לייזר, מקור: USAF נעים להכיר: פצצה מונחית לייזר | מקור: USAF נעים להכיר: פצצה מונחית לייזר, מקור: USAF

זה בעצם היה מקלט שיודע להזיז סנפירים על פצצות ולאפשר להן לתמרן אל המטרה. וזה בוצע אוטומטית, על בסיס מחוש שקולט כתם לייזר על המטרה. היו אלה ערכות די זולות שאפשר לשים על פצצות אוויר רגילות ובעצם לתת להן שכל; הפצצות החכמות הפרקטיות הראשונות.

הפצצות הללו נקראו Paveway והן החלו להיבחן בווייטנאם עוד ב-1965, כשארצות הברית טסה בווייטנאם עם קולר החנק של רעם מתגלגל וכמעט לא היו הזדמנויות לזרוק כאלה. אבל השנה היתה 72' והצבא היה הרבה יותר פתוח להצעות; בנוסף, היה לו חשבון פתוח עם גשר הדרקון ההוא.

פאנטום אמריקאי ועליו הפצצות החדשות, מקור: USAF פאנטום אמריקאי ועליו הפצצות החדשות | מקור: USAF פאנטום אמריקאי ועליו הפצצות החדשות, מקור: USAF

ב-28 באפריל יצא כוח פאנטומים לכיוון טאן הואה, חמוש בפצצות מונחות לייזר ראשונות, BOLT117 שמן. חמש מהן פגעו בול - והפעם הסבו נזקים קשים: קורות תמיכה נפגעו, ברמה שהתנועה עליו הוגבלה להולכי רגל בלבד. שבועיים לאחר מכן שבו הפאנטומים עם אותו החימוש, והפעם נפגע הגשר כה קשה, שהחיבור שלו לגדה המערבית פשוט התפרק.

בחודשים שלאחר מכן התקשו הווייטנאמים לתקן את הגשר והוא נשאר לעמוד - אך קצהו טבל במים ובעצם נוטרל. בקיץ יצאו מטוסי A7 קורסייר 2 של הצי לגאול אותו מייסוריו: לאחר שתי גיחות, פגע החימוש בתמוכת מרכז הגשר והשכיב אותו; ארצות הברית חיסלה את הדרקון.

 , מקור: USAF מקור: USAF  , מקור: USAF

זה עלה לה ב-11 מטוסים שנפלו מעל לגשר, ובעוד עשרות שנפלו בגזרת טאן הואה רבתי. 109 טייסים נטשו ורבים נפלו בשבי, ביניהם סגן אלוף ריזנר המהולל.

הגשר תוקן והוקם מחדש רק ב-1973, כשארצות הברית כבר תכננה את היציאה שלה מווייטנאם. אבל לטייסים לא היה אכפת; הם את הניצחון שלהם השיגו. עד היום עומד לו גשר טאן הואה בגאון, ועד היום אומרים הזקנים בווייטנאם שהוא בדיוק כמו האומה עצמה - קטנה וצרה אך בלתי מנוצחת.

גשר טאן הואה בימינו, צילום: שאטרסטוק גשר טאן הואה בימינו | צילום: שאטרסטוק גשר טאן הואה בימינו, צילום: שאטרסטוק

ונסיים בסבא אליעזר: אופרטיבית, לשיטת ה"עוד יותר כוח" של האמריקאים היה רקורד מוכח - את מלחמת העולם השנייה ניצחו בעלות הברית כי פשוט באו עם יותר מפציצים ויותר פצצות, וכתשו את תשתיות גרמניה עד שנדחקה לקיר. במלחמת קוריאה זה עדיין עבד - עוד ועוד גיחות, עוד ועוד מטוסים - בסוף הוכרעו הקרבות אם כי במקרה הקוריאני לא היה באמת ניצחון (למעשה, המלחמה ההיא נעצרה אך לא הסתיימה מעולם). אבל לשיטת השרירים לא היה סיכוי בווייטנאם; האויב היה מוכן היטב, טילי נ"מ זולים בהרבה ממפציצי קרב, והגשר היה פשוט ממוגן מדי. ארצות הברית היתה צריכה לדמם הרבה כדי להבין זאת.

אגב, כשהצפון ווייטנאמים עצמם הרסו את הגשר לפני שהוקם מחדש ב-1964, הצליחו לעשות זאת רק באמצעות - שימו לב - שני קטרי רכבת עליהם הועמסו חומרי נפץ, והתנגשו ראש בראש בשיא המהירות במרכז הגשר.

השיעור של גשר טאן הואה הדהד ברחבי הפנטגון: ראשית, הוחלט להחליף את מפציצי הקרב, בכאלה שהם בעלי יכולת אוויר-אוויר טובה. ה-F105 היה אולי מהיר, אך לא כשהוא עמוס בפצצות, ולכן הוחלף בפאנטום והושם דגש על מטוסים רב משימתיים. לקח זה לימד את האמריקאים להעדיף פיתוח מטוסי קרב עם יכולת הפצצה במקום להיפך, שכן שמפציצים עם יכולות אוויר-אוויר פשוט לא שורדים בשטח. שנית, הוחלט לתכנן אחרת משימות תקיפה, כך שיבוצעו מחוץ לטווח תותחי אויב ובשאיפה גם טילים - או שמערכי ההגנה של האויב יישחקו היטב לפני שיגיע כוח התקיפה.

אך הלקח השלישי הוא המהותי ביותר: הוקצו משאבים עצומים לפיתוח חימוש מונחה מדויק, פצצות מונחות לייזר, טלוויזיה ובהמשך גם GPS, שיורידו עומס מהטייס ויאפשרו פגיעה באויב גם בלי להסתכן בהטלה תחת אש. כיום הפצצות הללו הן סטנדרט בכל העולם, ומסייעות לפגוע בול מבלי לסכן חיים - לא באוויר, ולא על הקרקע, בשל החטאות ונזק סביבתי; מי ידע שגשר יוכל ללמד את העולם כל כך הרבה על תעופה צבאית. טיסה נעימה!

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות