צילום: דנה קופל
יוצרי “הנחלה": “עשינו את הגרסה העלובה ליורשים"
יוצרי הסדרה, שעולה מחר בקשת, כתבו את הסדרה על התפוררותה של משפחת מושבניקים לפני שפרצה הקורונה. עתה מצבם של החקלאים הורע פי כמה, עם זאת המבט של הכותבים לא בהכרח חומל: “הכל שם מצד אחד קומבינה ומצד שני פרטאץ', הכי ישראלי שיכול להיות"
“הנחלה”, הקומדיה החדשה של קשת 12, שעולה מחר (ו'), היא במידה מסוימת הגרסה המושבניקית לסדרת הפאר האמריקאית העכשווית “יורשים”. גם זו סדרה משפחתית עם אב דומיננטי, אישה חדשה שהילדים הבוגרים של האב חוששים שמאיימת על הירושה, והילדים, שנלחמים בינם לבין עצמם על מי יירש את מקומו ויקבע את המשך הדרך של העסק המשפחתי.
רק שכאן העסק הוא מטע אבוקדו, ולא אימפריית תקשורת, הנחלה היא משק אי שם בגליל בין כרמיאל למעלות, ולא ניו יורק, וגם בינתיים יותר בור של חובות מאשר ערימה של מזומנים. מה שכן, שלושת הילדים הבוגרים של אריק האלמן הם מפונקים ועצלנים, כמעט כמו ילדיו של רוי לוגן מ”יורשים”.
את הילדים — דפנה, שירי וגבע (שני כהן, נלי תגר ומשה אשכנזי) — הולידו הוריהם לילי המנוחה ואריק שאותו מגלם שלמה בראבא.
את הסדרה יצרו נטלי מרכוס ואסף בייזר, שעובדים יחד כבר ארבע עונות של “היהודים באים” וכתבו השנה גם ל”זהו זה”, וארז שלם, שגם משחק בסדרה את ארז, עירוני שמגיע למושב, יחד עם אשתו שירי. השלושה — עירוניים במקור — חושבים שהיום הסדרה היא רלבנטית יותר מאשר כשכתבו אותה.
“יש הרבה דיאלקטיקה סביב הירושה”, אומרת מרכוס, “איך יפצלו את הנחלה, מי יהיה בן ממשיך. בהחלט אפשר לומר שזאת הגרסה העלובה של ‘יורשים’. יש אפילו איזה פרק שבאים מההוצאה לפועל לגבות מהם חובות, ובאלתור של הרגע, האחיות דפנה ושירי אומרות שאביהן מת אתמול. הן מחליטות להשאיר אותו בחזקת מת עד שיגיע הצ’ק מתנובה. יושבים עליו שבעה, והוא שומע מה מתכננים לעשות עם הנחלה אחרי מותו. הוא לא נהנה”.
ארז שלם קצת מגלם את עצמו בסדרה. הוא גדל בעיר, והגיע לפני 15 שנה למושב גת רימון. בשיחה אתו בזום, נראית ברקע ערימת עצים לקמין במחסן. המעבר בין הרקע של העיר הגדולה למחסן העצים הוא סימבולי. הדמות שהוא מגלם היא של אדם סופר תל־אביבי שמנסה להתאקלם בעולמו החדש במושב בצפון. בתחילת הפרק לא בדיוק ברור למה החליטו ארז ושירי לחזור למושב, כמה זמן הם כבר שם, ולמה הם ודפנה וגבע נמצאים ביחד בבית אביהם כל הזמן. “אנחנו לא מאמינים באקספוזיציה. המידע מתבהר בהמשך”, אומרת מרכוס. אבל לצורכי הכתבה הם מוכנים לתת הקדמה: “כשכתבנו את הסדרה”, היא מספרת. “זה היה על דעיכת התפקיד המסורתי של החקלאות והמושבים, על היעלמה של ‘ארץ ישראל הישנה והטובה’, על פערי הדורות — על הדור שהקים את הארץ וחי מאדמתה ופירותיה והדור של היום, שאין לו באמת איך להתפרנס מתוצרתו. אנחנו עולים לאוויר כשהמצב של החקלאים הוא הכי גרוע אי פעם, הם חטפו בגלל הקורונה מכה אנושה כל כך שהם צריכים להמציא את עצמם מחדש. אם נעשה עוד עונה, ואם נחליט להכניס אליה את הקורונה, יש לנו בהחלט הרבה חומרים על מצוקת החקלאים”.
לעניין המגורים השבטיים, מסביר שלם. “רבים מחבריי, שגרים כעת במושבים אצל ההורים, חזרו לגור או שנשארו שם בגלל שהיה להם איזה קרוואן מאחורה והם נתקעו שם. כמו הדמות של גבע ודפנה. זה נורא נחמד ונוח אבל זה גם מעוות לגדול ככה. קפסולה סגורה. אנחנו מנסים להראות גם את זה”.
“הרבה מושבניקים מבינים שהם לא מצליחים להתמודד בחוץ, לא רק כלכלית”, מוסיפה מרכוס. “ובמושב יש הרחבות בנייה, חלקות המוקצות לבנים חוזרים”.
אבל גם חובות של 800 אלף שקל.
מרכוס: “הם מעמד ביניים של חקלאים. אלה חובות של חקלאים שדבקים בחקלאות, ולוקחים עוד הלוואה ועוד הלוואה”.
שלם: “ומתנהלים מאוד גרוע עם כסף. לא פותחים דואר אפילו, ברמה כזאת. אריק חי בתחושה שבחורף הבא יהיה יותר טוב, והחקלאות לא תמות כל כך מהר וכך מגדיל את הבור של עצמו כל הזמן”.
בייזר: “חשוב לומר שיש משבר מאוד גדול במושבים ובחקלאות, ובמיוחד עכשיו אבל כולנו במצב קשה. מבחינה זו הסדרה היא לא רק על המושבניקים: גם לסטנדאפיסטים אין עבודה בכלל. אז אנחנו מנסים להמציא את עצמנו מחדש בזום, קצת כמו הקומבינות שהם מנסים לעשות במושב”.
אז בעונה הבאה הם יארחו קומיקאי שמופיע לפני קפסולה של 20 אנשים בחצר?
שלם: “וגם זה ייכשל. אף אחד במשפחה שם הוא לא איש עסקים ממולח. גם אני לא. לכן היה לי מאוד קל לכתוב את הדברים האלה, כי מגיל צעיר כסף בורח ממני. לכולם יש המון רעיונות, אבל הם נאיבים — אני מכיר מושבניקים שקמים בבוקר ומקבלים רעיונות, מג’חנונים ועד טיולי חמורים, אבל זה לא כלכלי”.
בייזר: “זה מצד אחד קומבינה מצד שני פרטאץ’. הכי ישראלי שיכול להיות”.
מרכוס: “הם גם לא באמת עזבו את החקלאות. מה שמחזיר אותנו לעניין פער הדורות. אריק מאמין בחקלאות. הוא לא יכול לוותר עליה. זה מפעל חייו”.
שלם: “זה לא שהחקלאות נעלמה. פותחים את ההשקיה. זה כמו להוציא את הכלב. האבוקדו תמיד שם”.
בייזר: “הוא יודע שהחקלאות מתה ושהוא רק הולך לבקר אותה בקבר כל בוקר, כמו שהוא אומר. הדור הצעיר אין לו את הסנטימנט הזה”.
אגב, לאבי המשפחה שרואה את מפעל חייו מתמוטט קוראים אריק ולאשתו המנוחה לילי, יש פה איזה רמז?
“מה את חושבת?”, משיבה מרכוס.
מה שצומח לצד האבוקדו לאורך הסדרה הם עסקים חד־שנתיים, ולפעמים אפילו חד־עונתיים: הקומבינות שמתוארות באופן משעשע למדי בסדרה הן כל הטרנדים המוכרים לבני המשק ולשוכרי הצימרים למיניהם. שלם מונה אותם: “צימר לפי שעה, צימר רגיל לא לפי שעה, דגים שעושים לך פדיקור ברגליים, גזלן, חומוסייה, קייטנה לילדים, אתר מורשת, יותר נכון מוזיאון (יגאל אלון עבר שם פעם והשתמש בשירותים)”.
ובייזר מעניק את ההקשר ההיסטורי: “הדור שמעל אריק הקים את המושב הזה בתקופת חומה ומגדל”.
התחקיר נשאר לכם מהכתיבה ל"יהודים באים"?
בייזר: “כן, נשארו לנו ערימות של עמודים שלא נכנסו לשום מערכון, אז אמרנו יאללה נעשה סדרה. בהקשר זה חשוב לציין שגם כשאנחנו מדברים על העבר זה לא באור אידיאליסטי. כי כשנכנסים לנבכי הדברים רואים שגם פעם היתה כאן קומבינה, גם פעם היו המון קטנוניות וגם פעם המון ריבים על איפה בדיוק שמים את הגדר. גם באתוס החקלאי הזה אנחנו תוקעים סיכה”.
שלם: “אלה ריבים שנמשכים עד היום. כמו השכן שגנבו לנו מטר של צל. הוא יושב על איזה 20 דונם אבל המטר של הצל גומר אותו”.