אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

הקברניט

הפנתר הכחול: מלאך שומר בשמי הגיהנום הקוריאני

ה-F9F הקטן והקשוח נשכח בין דפי הזמן, ולא בצדק: הוא ניצח בקרב הסילוני הראשון בהיסטוריה, בזכותו חמק צי ארה"ב מהאויב הכי קשוח שלו וטייסיו - ביניהם האדם הראשון שהגיע לירח - הצילו חיי רבים במלחמת קוריאה האיומה

21.11.2020, 08:02 | ניצן סדן

שלום, כאן הקברניט; יש הרבה מטוסים שהלכו לאיבוד בין דפי ההיסטוריה, אפילו אם יוצרו בהמונים, שינו את העולם או נקשרו בשמותיהם של אנשים אדירים. ואתם יודעים מה? אני לא מוכן שה-F9F יהיה אחד כזה. מטוס קטן עם מזל לא רגיל.

לטורי "הקברניט" הקודמים

סיפורנו מתחיל בקיץ 1946, באחת הסביבות הכי פסטורליות שניתן לדמיין: מול חופי אי טרופי מהמם, עם רוח בוקר נעימה שמלטפת דקלים שקופים משחקים בין ענפיהם, מים צלולים מלאי דגים צבעוניים - גן עדן עלי אדמות.

בשעה תשע לחץ מישהו על כפתור ופיצוץ אטומי קרע את השלווה בפטריה לוהטת עצומה, ששרפה את כל הפסטורליה הזאת: ניסוי "הצטלבות דרכים" יצא לדרך. צי ארצות הברית ניהל אותו בעצבנות; עבור האדמירלים הוא היה חשוב יותר מהניצחון על היפנים, הנאצים או הסובייטים.

הפיצוץ האטומי מול האי הפסטורלי-לשעבר, צילום: USN הפיצוץ האטומי מול האי הפסטורלי-לשעבר | צילום: USN הפיצוץ האטומי מול האי הפסטורלי-לשעבר, צילום: USN

באותה שנה קלטה ממשלת ארה"ב שהמטוס הוא זה שניצח את המלחמה העולמית, ועם פצצות אטום יהיה קל יותר לנצח בעתיד. ולכן, צריך להוציא יותר כסף על חיל האוויר, על חשבון מי שפחות יתרום לניצחון האטומי. למשל חיל הים - מה יעשה אם המלחמה הבאה לא תהיה מספיק קרובה לחוף? או נגד מדינה שאין לה חיל ים משלה? הרבה יותר קל וזול לשלוח מפציץ גדול אחד עם פצצה גדולה אחת, מאשר חמישים אוניות עליהן עשרים אלף איש. מה גם שאם יותקף הצי הנ"ל בידי מפציץ אטומי בודד של האויב, כנראה יהפוך בבת אחת לשכונת יוקרה עבור דגים.

מתוך כך, בוטלה בניית סדרה חדשה של נושאות מטוסים; בזעם גדול, יצא הצי להוכיח שהוא רלוונטי בעידן האטומי. מה עשה? ארגן עשרות אוניות ממלחמת העולם, סידר אותן מול אי השונית (אטול) ביקיני שבמיקרונזיה והזמין הפצצה גרעינית מחיל האוויר (שנענה בשמחה). חלק מהספינות היו קרובות לנקודת הפיצוץ, חלק במרחק קילומטרים ועל כולן הוצבו עיזים וחזירים אומללים, כדי להעריך את נזקי הקרינה. האדמירלים הניחו שההרס יהיה גדול, אך לא מוחלט וכך יוכיחו שאם ייפרס הצי קצת יותר, יחמוק מחיסול.

אוניות ניסוי קרוסרודס תחת הפטרייה הגרעינית, צילום: US ARMY אוניות ניסוי קרוסרודס תחת הפטרייה הגרעינית | צילום: US ARMY אוניות ניסוי קרוסרודס תחת הפטרייה הגרעינית, צילום: US ARMY

אחרי שהפיצוץ קרע הים, הלבינו פרצופי האדמירלים יותר מהמדים שלהם: ההשמדה היתה כמעט טוטאלית. נושאות מטוסים התפרקו, ספינות מערכה עצומות התעקמו וטבעו, או ספגו כאלה נזקי הדף וקרינה, שאף אחד לא ישרוד עליהן. פצצה אחת באמת יכולה למחוק צי שלם.

בפנטגון הגיבו במהירות: הצעד הראשון היה לקצץ בתקציב זרוע האוויר של הצי בשיעור של 60%. לכם ולי זה נשמע מובן וסביר, אבל הצי היה פשוט באבל; מאות שנים שחיל הים היה זרועו הארוכה של השלטון האמריקאי, מה שאיפשר לו לצמוח למוסד מתוקצב עם מסורות עתיקות, כוח פוליטי וסקטור תעשייה ענק סביבו. והסירוס הזה נראה לכל הנ"ל כחילול-קודש.

הזרוע הארוכה החדשה: מטוסים ולא אוניות. מפציץ B29, צילום: שאטרסטוק הזרוע הארוכה החדשה: מטוסים ולא אוניות. מפציץ B29 | צילום: שאטרסטוק הזרוע הארוכה החדשה: מטוסים ולא אוניות. מפציץ B29, צילום: שאטרסטוק

באותן הזמן, ישבו מנהלי יצרנית המטוסים גראמן במטה בלונג איילנד, והביטו בדאגה. הצי היה הלקוח הכי טוב של החברה, עבורו בנתה מטוסי קרב מובילים עוד מתחילת העשור.

חיל הים אהב את מטוסי החברה, שהיו עם הרבה אופי; בכולם הושם דגש על עמידות גדולה לנזקים, עד כדי כך שבצי כינו אותה "גראמן יציקות ברזל". בנוסף, כל מטוסיה הבולטים קיבלו שמות של טורפים ממשפחת החתולים. היה לה על הנייר מטוס חדש מעניין, שתוכנן מראשיתו בעבור הצי - מטוס סילון ראשון שלה.

תרשים מטוס הפנתר, צילום: USN תרשים מטוס הפנתר | צילום: USN תרשים מטוס הפנתר, צילום: USN

הוא תוכנן במקור למשימות קרב לילה, על בסיס לא פחות מארבעה מנועים - אך עבר תהפוכות וקיבל פנים חדשות: מטוס חד מנועי קטן עם אף גדול ועגול, בו מקום לארבעה תותחי 20 מ"מ; תא טייס ממנו ראות טובה מטה, מה שמקל על איתור מטרות; מעצורי אוויר שמאפשרים לבצע התקפות צלילה ולהכות באויב בדייקנות; ועיצוב שאיפשר זריזות מספקת להפלת מטוסי אויב.

המנוע תוכנן להיות אמריקאי, אך במקומו נבחר מנוע הרולס-רויס נין, אחד המנועים הכי נפוצים ומשפיעים בדורו (גם ברוסיה ביססו עליו מטוסים, לאחר משחק סנוקר היסטורי. אני מת על הסיפור הזה). וכמיטב המסורת, קיבל שם חתולי: פנתר.

שני אבות הטיפוס של הפנתר באוויר, צילום: USN שני אבות הטיפוס של הפנתר באוויר | צילום: USN שני אבות הטיפוס של הפנתר באוויר, צילום: USN

הפנתר נולד בתזמון בעייתי: טכנולוגיות הסילון טרם עברו מהחיתול לסיר, והמנועים היו חלשים וזוללי-דלק. למעשה, רוב מטוסי הסילון עוצבו לפי עקרונות שהתאימו יותר למנועי בוכנה. גראמן רצתה לתת לפנתר כנפיים משוכות לאחור, ממש רצתה - אך המטוס היה כבד מדי ביחס לעוצמת המנוע שלו, ועם כנף כזו הביצועים בגובה נמוך היו פחות טובים. במאמציה, הצליחה גראמן להכניס לפנתר שלל טכנולוגיות מדף מודרניות, וליצור כלי נוח ואף יעיל למדי.

והצי? קפץ בהתלהבות והתנפל על המטוס כמוצא שלל רב, בעיקר בגלל מאפיין אחד: טווח של יותר מאלפיים ק"מ. עם פנתר כזה, יש סיכוי גדול יותר שחיל הים יוכל לקחת חלק במלחמה הבאה. בנוסף, הבחירה במטוס רב משימתי מראה על התייעלות, ואולי תעזור להציל קצת מהתקציב. ואולם, כל הסימנים הצביעו לכישלון: מתיחות גואה בגבול מזרח ומערב גרמניה הראה שמלחמת העולם השלישית תפרוץ באירופה, היכן שכלל לא צריך את הצי. החודשים חלפו והאדמירלים החלו לחשוב על פתרונות חלופיים לנושאות המטוסים שלו - ביניהם מפציצים בתצורת ספינות טיס - בעוד התקציב הולך ואוזל.

מטוס פנתר על נושאת מטוסים, כנפיו מקופלות כדי לחסוך במקום. שימו לב לתותחים בחרטום, צילום: USN מטוס פנתר על נושאת מטוסים, כנפיו מקופלות כדי לחסוך במקום. שימו לב לתותחים בחרטום | צילום: USN מטוס פנתר על נושאת מטוסים, כנפיו מקופלות כדי לחסוך במקום. שימו לב לתותחים בחרטום, צילום: USN

ואז, בבוקר ה-25 ביוני 1950, התעוררה ממשלת דרום קוריאה הדמוקרטית, וגילתה שיש לה בגינה הרבה מאוד קומוניסטים: מלחמת קוריאה פרצה. ארצות הברית נחלצה לעזרת בת בריתה, וגיבשה כוח בינלאומי שיצא להכות בצפון קוריאנים.

כשנחתו חיילי ארה"ב בחצי האי הקוריאני, גילו מהר מאוד לאיזה גיהנום הם נכנסו: תא שטח הררי ביותר הקל על הנחת מארבים והקשה על שינוע כוחות ואספקה - והאויב הכיר אותו היטב. בכל יום ספגו חיילי ארה"ב ובנות בריתה אבדות קשות, שרק התרבו.

חיילי ארה"ב בקוריאה, צילום: USMC חיילי ארה"ב בקוריאה | צילום: USMC חיילי ארה"ב בקוריאה, צילום: USMC

המענה המיידי לקריאות העזרה התבסס על מטוסי F84 של חיל האוויר שהמריאו מבסיסים ביפן והסביבה. רק מה? עד שהגיעו לשטח קוריאה, היו קצרים בדלק; זמן המשימה מעל שטח קוריאה נע בין עשר דקות לרבע שעה - לא מספיק זמן גם להגיע לאזור המותקף, גם לחוג מעליו ולמצוא את המטרה וגם לתקוף אותה בדייקנות. פעמים רבות ראו החיילים המותקפים איך מגיעים מטוסי חיל האוויר, חולפים מעליהם, זורקים פצצות על הגבעה הלא נכונה ונעלמים.

האדמירלים התרגשו, איך אומרים, ברמות של כלה: זה הצ'אנס של הצי להוכיח כמה חיוני הוא יכול להיות. הפנתרים שלו התאימו למשימה הדחופה בצורה מושלמת - גם בגלל קרבת נושאות המטוסים לחוף, וגם בגלל עיצוב המטוס עצמו.

 

פנתרים בשמי קוריאה, צילום: USN פנתרים בשמי קוריאה | צילום: USN פנתרים בשמי קוריאה, צילום: USN

סיור גילה חניון לילה צפון קוריאני בהתארגנות? עשרה פנתרים ישכיבו אותם לישון עם פצצות תבערה; האויב מחופר בעמדות ויורה ללא הרף? גשם של פגזי פנתר ישלח אותו להפסקה; לוחמים נתקעו בשטח הררי כשהם מוקפים מכל עבר? רביעיית פנתרים תסלול להם נתיב מילוט באש רקטות 127 מ"מ.

הפנתר שאג בשמי קוריאה, ועשה לצי יחסי ציבור של פעם בחיים: כל חייל בקוריאה למד לזהות את הפנתר, שנבדל בצבעו הכהה מגופם הכסוף של מטוסי חיל האוויר - ולדעת שזה חיל הים שהציל את חייו. מהר מאוד הופנו תקציבים להצטיידות בפנתרים, ומפעלי גראמן פלטו אותם בקצב של מאפיה בחנוכה; יוצרו יותר מ-1,300 יחידות.

פנתר תוקף גשרון בצפון קוריאה, עם מעצורי אוויר פתוחים בגחונו; שימו לב לעננת העשן מתחת לכנף שמאל - זהו ירי רקטת HVAR, צילום: USN פנתר תוקף גשרון בצפון קוריאה, עם מעצורי אוויר פתוחים בגחונו; שימו לב לעננת העשן מתחת לכנף שמאל - זהו ירי רקטת HVAR | צילום: USN פנתר תוקף גשרון בצפון קוריאה, עם מעצורי אוויר פתוחים בגחונו; שימו לב לעננת העשן מתחת לכנף שמאל - זהו ירי רקטת HVAR, צילום: USN

הפנתרים הפתיעו כשנכנסו לזירה מטוסי מיג 15, שעל הנייר התעלו עליהם בכל דבר. המיג טס גבוה יותר, טיפס מהר יותר, פנה חד יותר, ונשא חימוש כבד יותר. נתעכב עליו לרגע: שני תותחי 23 מ"מ ותותח 37 מ"מ יכולים לקרוע לגזרים כל יריב אמריקאי ממש בפגיעה אחת.

ב-9 בנובמבר 1950 נפגשו באוויר שני המטוסים הללו, כשרביעיית פנתרים תקפה גשרים על נהר יאלו, והותקפה בידי כוח מיגים שהוטסו בידי צוותים רוסיים. הרוסים שלחו את אנשיהם לסייע למדינות סובייטיות בהדרכה, ולעיתים קרובות גם בלחימה בפועל - כדי לבחון את יכולותיהם מול ארה"ב ושותפותיה (בסבנטיז זה קרה גם בישראל).

איור פנתר ומאחוריו מיג 15, צילום: scalemates איור פנתר ומאחוריו מיג 15 | צילום: scalemates איור פנתר ומאחוריו מיג 15, צילום: scalemates

ואולם, לעזרת הכוח המותקף נחלץ סיור פנתרים אחר, ששניים ממטוסיו התיישבו על המיג המוביל כשיצא מתוך ענן, וקצרו אותו באש 20 מ"מ. זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שמטוס סילון מפיל מטוס סילון בקרב שכולו סילוני.

פעמים רבות אחרות היו אלה הפנתרים שהופתעו ונפגעו, אך אז התברר שזה לא מטוס רגיל. הארכיטקטורה הפנימית הקלה על הגנת מערכות קריטיות, ופנתרים חזרו גם אחרי פגיעות רבות מתותחי המיגים. המקרה האהוב עלי הוא קרב אוויר חריג בו טייס פנתר אחד הביס שבעה מיגים - ונחת עם 263 חורי פגזים (סיפור מאוד מיוחד, שיובא בטור משלו).

 

מיג 15 שנפגע מאש פנתר, צילום: USN מיג 15 שנפגע מאש פנתר | צילום: USN מיג 15 שנפגע מאש פנתר, צילום: USN

אבל ככל שהתקדמה המלחמה, הסתבכו העניינים: עומס התקיפות העצום הצריך הרבה טייסים, הרבה יותר ממה שהיה לצי. מה עשה? פנה אל כל משוחררי מלחמת העולם השנייה, שכבר התחילו חיים באזרחות, וקרא להם לחזור לשירות.

רבים הגיעו ועברו הסבה זריזה ביותר להטסת מטוסי סילון - אמנות חדשה ורגישה. עד כדי כך, שמסלול ההכשרה לא כיסה הרבה בעיות עוד לפני שקוריאה הפכה למלחמה אמריקאית.

פנתר על מעלית נושאת מטוסים, צילום: USN פנתר על מעלית נושאת מטוסים | צילום: USN פנתר על מעלית נושאת מטוסים, צילום: USN

הצי עבר שינויים רבים - בין השאר, בנהלי תקשורת ובטיחות - והטייסים שחזרו לשירות לא התמחו בהם. התוצאה: תאונות שרשרת בשרשרת, ממש בכל שבוע.

בעיקר בנחיתות; טייסי פנתר באו בזווית שטוחה מדי, ופשוט עברו את סיפון נושאת המטוסים ישר למים. במקרים אחרים באו מהר מדי או טעו - והתנגשו בספינה עצמה.

פנתר מתנפץ על דופן נושאת המטוסים מידוויי. הטייס, ג פנתר מתנפץ על דופן נושאת המטוסים מידוויי. הטייס, ג'ורג' דאנקן, נפצע אך החלים וחזר לשירות | צילום: USN פנתר מתנפץ על דופן נושאת המטוסים מידוויי. הטייס, ג

במקרה אחד, התרסק פנתר אל תוך שורת פנתרים אחרים שעמדו על נושאת מטוסים. עכשיו, כל תאונה מנטרלת את סיפון הנחיתה עד שיחולץ הטייס לפני שיבואו הכרישים - ובאוויר ישנה אוטוסטרדה של מטוסים שפשוט נעצרת.

בהרבה מקרים הגיעו הטייסים לנחיתה ממש על טיפות הדלק האחרונות, או עם פנתרים פגועים; ואז גילו שסטיבי מהטייסת השכנה בא נמוך מדי, התרסק, והם צריכים איכשהו להישאר באוויר לפני שתדרוס אותו משחתת.

פנתר שהגיע מהר מדי לנחיתה, ומתנגש בליין פנתרים בקצה האוניה, צילום: USN פנתר שהגיע מהר מדי לנחיתה, ומתנגש בליין פנתרים בקצה האוניה | צילום: USN פנתר שהגיע מהר מדי לנחיתה, ומתנגש בליין פנתרים בקצה האוניה, צילום: USN

חוסר השליטה בנהלים הוביל גם לפאדיחות לא-קטלניות: אנשי הפנתר הרבו לנחות על האוניה הלא נכונה. כשיש כל כך הרבה מטוסים באוויר ונושאות מטוסים במים, ורשתות קשר דומות בהן מדברים דומה, זה די טבעי. הטייסים סלחו זה לזה על הבלבול - אך לא אנשי הגף הטכני; כל מטוס שנחת על אוניה לא-לו עבר זובור גרפיטי כפי שרואים פה.

חביבי, אתה בשכונה הלא נכונה, צילום: sierrahotel חביבי, אתה בשכונה הלא נכונה | צילום: sierrahotel חביבי, אתה בשכונה הלא נכונה, צילום: sierrahotel

בינתיים ניסה חיל האוויר לתפוס נתח יותר רציני מההפצצות, והתאכזב לגלות שאת המלחמה הזאת הוא לא הולך להכריע. שליחת מפציצים כבדים להפצצת תשתיות לא עבדה פה.

חמש שנים קודם לכן, בגרמניה, זה עבד יופי - היו פשוט אלפי מפעלים, בסיסים ומטרות אחרות. אך צפון קוריאה לא היתה מפותחת מספיק כדי שאפשר יהיה להרוס אותה ביעילות. בנוסף, לא היה מודיעין מדויק דיו על המטרות - ברמה ממש מביכה: באוגוסט 1950 יצאו מאות מפציצי B29 לכתוש כוח צפון קוריאני גדול שלפי הערכות, רוכז בעמק מיוער. כ-3,200 פצצות הוטלו על האזור במשך יום שלם, ורובן החטיאו את מרכז העמק; אבל לא נורא, הסתבר שהכוח המופצץ בכלל לא היה שם.

הפעם לא יכריעו. מפציצי B29 אמריקאיים בקוריאה, צילום: USAF הפעם לא יכריעו. מפציצי B29 אמריקאיים בקוריאה | צילום: USAF הפעם לא יכריעו. מפציצי B29 אמריקאיים בקוריאה, צילום: USAF

כשהתערבה סין במלחמה, לא ידעו בעלות הברית כיצד להתמודד עם המתקפה: מאות אלפי לוחמים שהולכים ברגל, מעבירים אספקה על הגב ולא רק במשאיות, הם משהו שאם לא מצאת אותו, לא תוכל לעצור מן האוויר.

הפלישה הסינית בוצעה בגזרה רחבה מאוד, ומהירותה חייבה הרבה מודיעין. טייסי הפנתר העייפים קיבלו את המשימה: לטוס נמוך ולחפש את שיירות הסינים, לצלם אותן ולעוף משם לפני שיצללו עליהם מיגים. צוותי הצי עמדו במשימה, וחזרו לעיתים קרובות לספינת האם עם מטוס מחורר כמסננת מאש נ"מ - אבל חזרו.

פנתרים באוויר, צילום: USN פנתרים באוויר | צילום: USN פנתרים באוויר, צילום: USN

כשהסתיימה המלחמה, לא הוכתר מנצח בקוריאה; כחמישה מיליון חיילים ואזרחים נהרגו, והגבול נשאר כשהיה. אך חיל הים האמריקאי חזר הביתה עם שיר בלב. תקציב הצי צומצם פחות ואף והחלה בנייתה של סדרה חדשה - נושאות מטוסים עם סיפון משופע, שהיו הכי גדולות בעולם. ואף אחד, אף אחד בוושינגטון לא טען שוב שנושאות המטוסים מיותרות.

הפנתר הוחלף עד מהרה בגרסה חדשה בשם קוגר - ולה כנפיים משוכות לאחור; הוא קיבל מנוע חזק יותר, שאיפשר שמירה על הביצועים בגובה נמוך. ב-1958 הוצאו כמעט כל המטוסים משירות, ובודדים המשיכו בתפקידי ניסוי עד תחילת שנות השישים. הניסיון שצבר הצי בפנתרים איפשר לו לשנות תורות הפעלה, לשפר נהלי בטיחות והדרכה ועוד. משורות טייסות הפנתר יצאו כמה קצינים בכירים, ואף כאלה שפרצו אל מעבר לשמיים: ג'ון גלן, האמריקאי הראשון בחלל, וניל ארמסטרונג, האדם הראשון על הירח, היו טייסי F9F.

הפנתר לא זכה לתהילה של מטוסי קרב אחרים מאותה מלחמה מיותרת; ואכן, מטוסי ה-F86 סייבר של חיל האוויר הם שהפילו את רוב המיגים, והחזירו לאמריקאים את השליטה בשחקים. אבל המסכנים שקפאו בשלג הקוריאני בעודם גוררים חבר פצוע ביד אחת ומשליכים רימון על האויב ביד שנייה זוכרים את הפנתר הכחול; מטוס קטן וקשוח, שעט על האויב והציל את חייהם. טיסה נעימה!

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות