צילום: אביגיל עוזי
בתי הקפה סגורים - ועגלות הקפה הקטנות פורחות
חובת הריחוק החברתי והצורך לחסוך בעלויות הביאו להתפשטות של עגלות קפה קטנות, במושבים ובמרכזים מסחריים בעיר, ויצרו סביבן אווירה קהילתית שוקקת. "אחד הדברים הטובים שיצאו מהקורונה הוא שאנשים התחילו לקבל פרופורציות. לא צריך להשתגע על כל דבר"
“לפני ארבע שנים הייתי בניו יורק ונתקלתי במכולה כחולה מהממת שלא הבנתי למה אנשים עומדים לפניה בתור", נזכרת חגית תורן. "ואז הבנתי שהיא בעצם בית קפה. קראו לזה ‘דה בוקס’. לפני כמה חודשים, באחד מימי הקורונה, נזכרתי בפנטזיה שהיתה לי לעשות משהו בדיוק כזה". וכך לפני חודש פתחה תורן את "קופסא - קפה בחוץ" במושב עין שריד השייך למועצה האזורית לב השרון. "בגלל המצב והעובדה שהרבה אנשים איבדו את העבודה שלהם, המועצה העניקה רישיון רוכלות מסוג שלא נתנה קודם, מה שאיפשר לי להגשים את החלום".
תורן, שכבר שנים בעסקי בתי הקפה (היתה אחת הזכייניות הראשונות של ארומה, בעלת בית קפה שכונתי בשכונת ל’ בתל אביב ופתחה את הבייקרי במסעדת תל יצחק בשרון), מצאה פינה יפה במושב והציבה שם את עגלת הקפה שלה מול מדשאה ענקית. "הבאתי את הקפה הכי איכותי שיש היום בעיניי ודברים קטנים ואיכותיים נוספים: יש לי שף קונדיטורית שמייצרת קינוחים אישיים כמו מילפיי מפורק או טפיוקה, יש סנדוויצ’ים מעולים, קרואסונים עם גבינות של משק יעקבס, והרבה מוצרים טבעוניים. אחד הדברים שאני הכי גאה בהם הוא שהצלחתי לשתף את הקהילה. למשל, אחת האמהות שיש לה ילד חולה צליאק מכינה לי לחמניות ללא גלוטן. הכל נמכר באריזה אישית ובמארזים קטנים". את העגלה שלה, שהיא גדולה בהשוואה לאחרות, יצרה תורן מנגרר פתוח שאליו יכולים הלקוחות ממש להיכנס, לבחור את המוצרים ולקבל אותם בחלון.
תורן לא היחידה, לאחרונה נפתחו "עגלות קפה" רבות למיניהן. לרוב הן ממוקמות ביישובים קהילתיים או במושבים ולא בעיר, שבה יש לא מעט אלטרנטיבות לקפה. המודל הזה, שמקובל מאוד בעולם אבל עד כה לא היה פופולרי בארץ, הוא אולי אחת הדרכים שבהן אפשר להחזיק עסק לממכר קפה בתקופת הקורונה, תוך שמירה על הנחיות הריחוק החברתי, ללא התקהלות במקומות סגורים, בהשקעה כלכלית נמוכה יחסית ובמינימום עלויות תפעול. את "עגלת קפה" במושב כפר ידידיה שבעמק חפר פתחו איל רונן ויוני שרון כבר לפני שבע שנים, מה שהופך אותם לחלוצים בתחום הזה בארץ. "עוד לפני הקורונה עסקי המזון לא באמת היו רווחיים", מסביר רונן. "זו דרך שבה אנחנו יכולים להציע את אותם מוצרים של בית קפה רגיל, ללא עלויות של עובדים, שכירות ושוטפי כלים. כשפתחנו את העגלה, השקענו בה 20 אלף שקל בלבד, סכום שהחזרנו אחרי חודשיים של עבודה. בהתחלה אנשים לא האמינו שיש לזה היתכנות, ונתנו לנו שלושה חודשים. מפה לשם אנחנו עובדים כבר שבע שנים".
בניגוד לעגלות הקפה שמוצבות בפארקים, מדשאות או לוקיישנים פסטורליים אחרים, העגלה של רונן ושרון מוצבת במרכז המסחרי הקטן שבמושב. "זה נגרר קטן, של 2.20x2 מטר בלחץ”, צוחק רונן. "אם שנינו עומדים בתוך העגלה, אנחנו נתקעים במכונת התפוזים. אבל יש אווירה טובה, יש פרלמנטים קבועים של לקוחות והרבה אנשים שמגיעים, במושב שלנו שהוא כולו רוח רפאים, אנחנו כמו פיאצה איטלקית קטנה". רונן מסביר שבעוד שבמשך השנים ניסו השניים לפתח וליזום עוד כמה עסקים, לפני שנה הם קיבלו החלטה שהם מתמקדים רק בעגלה. "אני מסיים את העבודה כל יום ומגיע הביתה שקט. לא מתעסק בזה יותר ואני ממש יכול לחיות. זה לא דורש ממני התעסקות מחוץ לשעות העבודה ובסגר למשל — פשוט נעלנו לחודש וחצי וזהו, לא היינו חייבים שום דבר לאף אחד. אני חושב שאחד הדברים הטובים שיצאו מהקורונה הוא שאנשים התחילו לקבל פרופורציות. לא צריך להשתגע על כל דבר".
שילה חדד, מבעלי קפה אדמונד שפתחו בספטמבר האחרון עגלת קפה במרכז הקהילתי בשכונת בבלי בתל אביב, אומר: “יצרנו מקום עם תחושה של קהילתיות יש מאין”. וגם כשהיא בתוך העיר, מתברר, היא יוצרת חיבורים שלא היו שם לפני. "לעיריות יש היום הזדמנות לנצל את הטרנד, לאפשר למסעדנים לגשת למכרזים ולייצר עוד נכסים כאלה. אף אחד לא יתנגד לזה שבכל פארק תהיה עגלת קפה, וזו דרך שבה המסעדנים יוכלו לשרוד. בשבילי זו באמת הצלה בתקופה הזאת”. את העגלה הציבו אנשי אדמונד אחרי שזכו במכרז של העירייה ועבודה של שנתיים, שהניבה עגלה יפהפייה וצבעונית שמוכרת את כל המוצרים של בית הקפה: הכריכים, הקפה בקלייה במקום וליין המשקאות של "Wajars" כמו מאצ'ה לאטה שקדים וחליטת פירות יער. הודות לשותף חדש שהכניסו הם גם מפתחים ליין של קוקטיילים בבקבוקים, כך שתושבי השכונה יוכלו לרדת בערב למטה לדרינק, או אפילו הורים שמבלים עם הילדים בגן השעשועים הסמוך יוכלו להתפנק במשהו מעבר לקפה. "בעולם שבו כוח האדם מאוד יקר, חייבים לייצר עסקים שהתפעול שלהם יותר זול ופשוט", אומר חדד. "ההשקעה שלנו בדבר הזה היתה גבוהה, אבל ההוצאות הקבועות שלי הן נמוכות יותר משל בית הקפה הסטנדרטי".
"אף פעם לא היה לי בית קפה סטנדרטי, אז אני לא יודע להעריך אם זה יותר כלכלי", אומר גיא זרח, שפתח את "קפהד'אקי — קפה על גלגלים" במושב צור משה בשרון. הוא פתח את העגלה שלושה ימים לפני שהוחלט על הסגר השני, שאילץ אותו לסגור ולפתוח מחדש ברגע שאישרו לעבוד במתכונת של טייק אוויי. עגלת הקפה שלו מקושרת למקום שבו היא נמצאת: מושב שהקימו עולים מיוון. זרח מוכר בו קפה, כמובן, וגם כריכים עם קריצה יוונית, גבינת חלומי, תה שמגיע מאתונה וצנצנות ריבה שהוא מכין בעצמו — כל אחד מהמוצרים מלווה בסיפור עם שורשים במושב. כמו האחרים, מציין גם זרח את העניין הקהילתי שהתפתח די מהר סביב העגלה: "זה הפך להיות המקום שבו אנשים באים לקחת קפה בבוקר, אחרי שהם מורידים את הילדים במסגרות ולפני שהם ממהרים לעבודה, או המקום שאליו מגיעות אמהות עם תינוקות, ומבוגרים שאין להם הרבה אופציות לצאת כרגע מהבית מלבד זו. צריך להבין שבערים יש הרבה מקומות שבהם אפשר לקחת קפה על הדרך ואולי להישאר כמה דקות לפטפט עם אנשי השכונה — אצלנו אין אף אפשרות אחרת מהסוג הזה".